משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מעשרות

הלכות מעשר פרק ד

א  אין הטבל נקבע למעשר מן התורה--עד שיכניסנו לביתו, שנאמר "ביערתי הקודש מן הבית" (דברים כו,יג):  והוא, שיכניסנו דרך השער--שנאמר "ואכלו בשעריך" (דברים כו,יב); אבל אם הכניס תבואתו דרך גגין וקרפפות--פטור מן התרומה, ומן המעשרות.

ב  ייראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל, עד שייקבע בכניסתו לביתו כמו שביארנו מפי השמועה; אבל אם נקבע בשאר השישה דברים שמנינו, אין לוקין עליו אלא מכת מרדות מדבריהן.  וכן האוכל מפירות שדעתו להוליכן לשוק, אחר שנגמרה מלאכתן--אינו לוקה אלא מכת מרדות כמו שביארנו, שאין הגומר למכור חייב במעשר אלא מדבריהם.

ג  בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו קובע.  וכן הגגין אינן קובעין, אף על פי שהבית שלמטה קובע; ואם לא היה בגג ארבע אמות על ארבע אמות, כגון שהיה הבית משופע ועולה--אינו פוטר מן המעשר, אלא הרי גג זה כמקצת אוויר הבית.

ד  הצריפין, והבורגנין, ובתי הקיץ והוא ארבעה עמודים ותקרה על גביהן שנמצא בלא כתלים, וכן סוכות שעושין ביני כרמים וביני הגינות בימי הקיץ--אף על פי שדרין בהן בימי הקיץ, ויש בהם ריחיים ותרנגולין--אינן קובעין למעשר; וכן סוכת היוצרים החיצונה, וסוכת החג בחג--אינן קובעין:  שכל אלו, אין דירתן קבע.

ה  הצריפין והבורגנין טובלין לבעליהן, אף על פי שאינן טובלין לכל אדם.  וכן בית הסופר ובית המדרש טובלין לזה שיושב בהן ומלמד, מפני שהן כביתו; ואין טובלין לאחרים.

ו  בית הכנסת ובית התלמוד--אם יש בהן בית דירה, קובעין; ואם לאו, אין קובעין.  האורירות והאוצרות שבשדות העשויות למוכנס, אינן קובעין; ואם היו לדירה, קובעין.

ז  כשם שהבית קובע למעשר, כך החצר קובעת למעשר; ומשייכנסו לחצר דרך השער--נקבעו, אף על פי שלא הכניסן לתוך הבית.

ח  איזו היא חצר הקובעת:  כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה; או חצר שאם ייכנס אדם לה, אומרין לו מה אתה מבקש.  וכן חצר שיש בה שני דיורין, או שהיא לשני שותפין, שאחד פותח אותה ונכנס, ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל--הואיל והן פותחין ונועלין, הרי זו קובעת.

ט  בית שער של חצר, והאכסדרה, והמרפסת--הרי הן כחצר:  אם הייתה קובעת, קובעין; ואם לאו, אין קובעין.

י  שתי חצרות זו לפנים מזו, שתיהן קובעין.  סוכת היוצרים זו לפנים מזו--הפנימית קובעת, והחיצונה אינה קובעת.  והחנות קובעת כבית.

יא  המוליך פירותיו ממקום למקום--אף על פי שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך, לא נקבעו; אלא אוכל מהן עראי, עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו.  וכן בחזירתו.  [יב] הרוכלין המחזרין בעיירות, שהן נכנסין מחצר לחצר--אוכלין עראי, עד שמגיעין לבית שלנין בו.

יב  [יג] המביא תאנים מן השדה לאוכלן בחצר הפטורה מן המעשרות--שכח והכניסן לתוך ביתו, הרי זה מותר להוציאן ולאכול מהן עראי; וכן אם שכח והעלן לגג, אוכל מהן עראי בגג.  הביאן לאוכלן בראש גגו, ושכח והכניסן לחצר חברו--נקבעו, ולא יאכל עד שיעשר.

יג  [יד] חצר שהיא נעדרת, הרי היא כגינה ואוכלין בתוכה עראי--והוא, שייעדר רובה.  ואם זרע רובה, אין אוכלין בה עראי; וכן אם נטע רובה.  ואם נטע לנואי חצר--הואיל והיא נעדרת, הרי זה אוכל עראי מאותן אילנות.

יד  [טו] תאנה שהיא עומדת בחצר--אוכל ממנה אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב במעשר.  במה דברים אמורים, בשהיה עומד בקרקע.  אבל אם עלה לראש התאנה--ממלא את חיקו ואוכל שם, שאין אוויר החצר קובע למעשר.

טו  [טז] הייתה עומדת בחצר, ונוטה לגינה--הרי זה אוכל ממנה בגינה כדרכו, כאילו הייתה נטועה בגינה; הייתה נטועה בגינה, ונוטה לחצר--הרי זו כנטועה בחצר, שאינו אוכל שם אלא אחת אחת.

טז  [יז] גפן שהיא נטועה בחצר--לא ייטול את כל האשכול ויאכל, אלא מגרגר אחת אחת; וכן ברימון--לא ייטול את כל הרימון, אלא פורט את הרימון באילן ואוכל הפרד משם.  וכן באבטיח--סופת אותו בקרקע, ואוכלו משם.  היה אוכל באשכול בגינה, ונכנס מן הגינה לחצר--אף על פי שיצא מן החצר, לא יגמור עד שיעשר.

יז  [יח] כוסבר שהיא זרועה בחצר, מקרסם עלה עלה ואוכל; ואם צירף, חייב לעשר.  וכן כל כיוצא בזה.