משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מעשרות

הלכות מעשר פרק ב

א  אינו חייב להפריש מעשר מן התורה, אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו; אבל הגומרן למוכרן--פטור מן התורה, וחייב מדבריהם:  שנאמר "עשר תעשר . . . ואכלת" (דברים יד,כב-כג), אינו חייב אלא הגומר תבואתו לאוכלה.  [ב] וכן הלוקח--פטור מן התורה, שנאמר "תבואת זרעך" (דברים יד,כב); וחייב מדבריהם.

ב  במה דברים אמורים, בשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר; אבל אם נגמרה ביד הלוקח, חייב לעשר מן התורה.

ג  פירות שאינן ראויות לאכילה בקוטנן, כגון הבוסר וכיוצא בו--אינן חייבין במעשרות, עד שיגדילו וייעשו אוכל:  שנאמר "מזרע הארץ, מפרי העץ" (ויקרא כז,ל), עד שיהיה פרי.  וכן התבואה והקטנייות--שנאמר "עשר תעשר, את כל תבואת זרעך" (דברים יד,כב), עד שתיעשה תבואה.  וזו היא עונת המעשרות; וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו--מותר לאכול מהן כל מה שירצה, ובכל דרך שירצה.

ד  פירות שהן ראויין לאכילה בקוטנן, כגון הקישואים והמלפפונות, שאין מניחין אותן אלא כדי להוסיף בגופן, אבל ראויין הן מתחילה לאכילה--הרי אלו חייבין במעשר בקוטנן:  שמתחילת יציאתן, באו לעונת המעשרות.

ה  איזו היא עונת המעשרות--משיגיעו הפירות להיזרע ולצמוח, הכול לפי מה שהוא הפרי.  כיצד:  התאנים--משייעשו רכים כדי שיהיו ראויים לאכילה, אחר ארבע ועשרים שעות משעת אסיפתן.

ו  הענבים הבאושים, והם הענבים הדקים המדברייות--משייראה החרצן שלהם מבחוץ.  הרימונים--משיימס הפרד שלהן בין האצבעות, וייצא ממנו מים.  התמרים, משיתפחו כשאור.  הפרסקין, משיטילו גידים אדומים.

ז  האגוזים, משיתפרש האוכל מן הקליפה החיצונה.  השקדים המתוקים, עד שתתפרש קליפתן החיצונה; אבל המרים, פטורין לעולם.  ושאר כל בעלי קליפות, כגון האצטרובלין והלוט והבוטנים--משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל.

ח  הזיתים--משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראויין לעשות כשייגמרו, וזה הוא שליש שלהן; התפוחים והאתרוגים--משיתעגלו, מפני שהן ראויין לאכילה כשהם קטנים.  האוג והתותים, משיאדימו; וכן כל שדרכן להאדים, משיאדימו.  החרובין, משיעשו נקודות נקודות שחורות; וכן כל שדרכן להשחיר, משיינקדו.  האגסים והקרוסטמלין והפרישים והעזרורין, משיעשו קרחות קרחות לבנות; וכן כל שדרכן להלבין, משייקרחו קרחות.

ט  התבואה, משתביא שליש.  התלתן, משיהיה זרעה ראוי לצמיחה אם נזרע.  ובירק--הקישואין והדלועין והאבטיחין והמלפפונות וכל כיוצא בהן, חייבין בקוטנן כמו שביארנו; ושאר הירק שאינו ראוי לאכילה עד שיגדיל, אינו חייב עד שיהיה ראוי לאכילה.

י  אשכול שהגיע בו אפילו יחידי--כולו חיבור למעשרות, וכאילו הגיע כולו; ולא אותו האשכול בלבד, אלא כל הרוח שיש בה אותו הגפן שיש בה האשכול.  וכן רימון שהגיע בה אפילו פרידה אחת, כולה חיבור.

יא  [ו] לא ימכור אדם פירותיו משבאו לעונת המעשרות, למי שאינו נאמן על המעשרות.  ואם ביכרו--נוטל את הבכורות, ומותר למכור את השאר שעדיין לא הגיע לעונת המעשר.

יב  וכן לא ימכור אדם את גפתו ואת זוגיו, למי שאינו נאמן על המעשרות להוציא מהן משקין--שהמשקין היוצאין מהם חייבין במעשר; ולא את תבנו ללקט ממנו תבואה, למי שאינו נאמן--שהתבואה שתילקט מן התבן חייבת במעשר.

יג  [ז] שמרי יין שנתן עליהם מים, וסיננן--אם נתן שלושה ומצא ארבעה, מוציא מעשר על זה היתר ממקום אחר; ואינו מפריש עליו תרומה--שהתורם בתחילה, בליבו על הכול כמו שביארנו בתרומה.  מצא פחות מארבעה--אף על פי שמצא יתר על מידתו, ואף על פי שיש בהן טעם יין--פטור.

יד  [ח] המקדיש פירותיו כשהן מחוברין, עד שלא באו לעונת המעשר, ופדין, ואחר שפדין הגיעו--חייבין במעשר; ואם באו לעונת המעשרות והם ביד הגזבר, ואחר כך פדין--פטורין.