משנה תורה לרמב"ם -> ספר זרעים -> הלכות תרומות

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו

הלכות תרומות פרק טו

א  חבית סתומה, מדמעת בכל שהוא.  כיצד:  חבית סתומה של תרומה שנתערבה בכמה אלפים חבייות סתומות, נדמע הכול; נפתחו החבייות, תעלה באחד ומאה.

ב  נתערבה חבית סתומה במאה חבייות, ונפלה אחת מהן לים הגדול--הותרו כולן, ואומרין של תרומה היא שנפלה.  מה שאין כן בתאנה שנפלה למאה, ונפלה אחת מהן לים הגדול--אלא צריך להפריש אחת:  לפי שהחבית, נפילתה ניכרת; ותאנה וכיוצא בה, אין נפילתה ניכרת.

ג  חבית סתומה שנתערבה במאה חבייות, ונפתחה אחת מהן--נוטל ממנה אחד ממאה, ושותה אותה החבית.  אבל שאר החבייות אסורות, עד שיתפתחו; וכל אחת ואחת שתיפתח מהן, נוטל ממנה כדי דימועה ושותה השאר.

ד  נתערבה חבית במאה וחמישים חבייות, ונתפתחו מהם חבייות--נוטל מהם כדי דימוען, חבית אחת; ושותה המאה.  ושאר החמישים אסורות, ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב--אפילו היו כמה אלפים חבייות, כולן מדומע.  וכל מה שייפתח--נוטל ממנו אחד ממאה, ושותה השיירים; והשאר מדומע.

ה  [ד] כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות, שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא; לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה, ונתנו לתוך העיסה והחמיצה--כל העיסה מדומעת, ואסורה לזרים.  [ה] ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה--אפילו חלמון שלה אסור, מפני שהוא בולע.  [ו] שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה, והגביהו, ואחר כך נתחמצה--הרי זו מותרת.

ו  [ז] כבר ביארנו שאם נתערבה תרומה מין בשאינו מינו, בנותן טעם; לפיכך בצל מחותך שנתבשל עם התבשיל--אם היה הבצל תרומה, והתבשיל חולין, ויש בו טעם הבצל--הרי התבשיל אסור לזרים; ואם היה התבשיל תרומה, והבצל חולין, ונמצא טעם התבשיל בבצל--הרי הבצל אסור לזרים.

ז  [ח] עדשים שנתבשלו, ואחר כך השליך לתוכן בצל יבש--אם היה שלם, הרי זה מותר; ואם היה מחותך, בנותן טעם.  ואם בישל הבצל עם העדשים, בין שלם בין מחותך--בנותן טעם.  ושאר כל התבשיל--בין שהשליך הבצל אחר שנתבשל בין שבישלו עם התבשיל, בין שלם בין מחותך--משערין אותו בנותן טעם.

ח  ומפני מה בצל אחד שלם לתוך עדשים שנתבשלו, אין משערין אותו:  מפני שאינו שואב מהן--שהרי הוא שלם, ולא פולט לתוכן שכבר נתבשלו.  ואם היו בצלים רבים, הרי הן כמחותך; וכן אם ניטלה פוטמתו או קליפתו החיצונה, או שהיה לח--הרי הוא כמחותך.  והקפלוט--בין לח בין יבש, בין שלם בין מחותך--בנותן טעם.

ט  הכובש ירק של חולין, עם ירק של תרומה--הרי זה מותר לזרים, חוץ ממיני בצלים וחציר ושומים:  שאם כבש ירק של חולין עם בצלים של תרומה, או בצלים חולין עם בצלים של תרומה--הרי אלו אסורין.  כבש ירק של תרומה, עם בצל של חולין--הרי הבצל מותר לזרים.

י  זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה--אם היו אלו ואלו פצועין, או שהיו של חולין פצועין ושל תרומה שלמין, או שכבשן במי תרומה--הרי אלו אסורין; אבל אם היו שניהן שלמין, או שהיו זיתי תרומה פצועין וזיתי החולין שלמין--הרי אלו מותרין:  לפי שהפצועין שואבות מן השלמין.

יא  מי כבשים ומי שלקות של תרומה, הרי הן אסורין לזרים.  [יב] השבת--עד שלא נתנה טעם בקדירה, יש בה משום תרומה; ומשנתנה טעם בקדירה, אין בה משום תרומה.

יב  [יג] הרודה פת חמה, ונתנה על פי חבית של יין תרומה--אם הייתה הפת חיטים, הרי זו מותרת; ופת של שעורים אסורה, מפני שהשעורים שואבות.

יג  [יד] תנור שהסיקו בכמון של תרומה, ואפה בו את הפת--הפת מותרת:  שאין בה טעם הכמון, אלא ריחו; והריח אינו אוסר.

יד  [טו] שעורין של תרומה שנפלו לבור של מים--אף על פי שהבאישו מימיו--הרי הן מותרין, שאין נותן טעם שפגם אוסר.  [טז] תלתן של תרומה, הוא ועצו שנפל לתוך בור של יין--אם יש בזרע התלתן כדי ליתן לבדו טעם ביין, הרי היין אסור לזרים.

טו  [יז] שני כוסות של יין, אחד תרומה ואחד חולין--מזג כל אחד מהן במים, ואחר כך עירבן--רואין את יין החולין כאילו אינו, וכאילו יין התרומה נתערב במים, שהרי אינו מינו:  אם ראוי אותו המים לבטל טעם יין התרומה, הרי הכול מותר לזרים; ואם לאו--אסור, שכבר ביארנו שאין המים מעלה את היין.

טז  [יח] יין של תרומה שנפל על גבי פירות--ידיחם, והם מותרות; וכן שמן של תרומה שנפל על גבי פירות--ידיחם, והם מותרות.  נפל השמן על גבי יין--יקפה אותו, והיין מותר לזרים.  נפל על גבי הציר, יקפה אותו; וייטול קליפה מעל הציר, כדי שיסיר כל הציר שבו טעם השמן.

יז  [יט] קדירה שבישל בה תרומה, לא יבשל בה חולין; ואם בישל, בנותן טעם:  ואם שטף הקדירה במים או ביין, הרי זה מותר לבשל בה.  בישל במקצת הכלי--אין צריך לשטוף את כולו, אלא שוטף מקום הבישול בלבד.

יח  [כ] תרומה גדולה, ותרומת מעשר, והחלה, והביכורים--כולן נקראו תרומה:  בתרומת מעשר הוא אומר "והרמותם ממנו תרומת ה'" (במדבר יח,כו), ואומר "כתרומת גורן" (במדבר טו,כ); ובחלה נאמר "חלה, תרימו תרומה" (שם), ונאמר "לא תוכל לאכול בשעריך, מעשר דגנך . . . ותרומת ידך" (דברים יב,יז).  ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פירטו בפסוק זה, חוץ מן הביכורים; ובהן נאמר "ותרומת ידך", הא למדת שהן קרואין תרומה.

יט  [כא] לפיכך דין ארבעתן לעניין אכילה ודימוע, אחד הוא--כולן עולין באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה; ואם נטמאו, יישרפו.  ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים--כתרומת מעשר של ודאי, אלא שאין לוקין על אכילתה.

כ  [כב] כל האוכל תרומה, מברך ברכת אותו מאכל; ואחר כך מברך, אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, וציוונו לאכול תרומה.  וכך קיבלנו וראינום מברכים, אפילו בחלת חוצה לארץ--שגם אכילת קודשי הגבול כעבודה, שנאמר "עבודת מתנה, אתן את כהונתכם" (במדבר יח,ז).



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך