משנה תורה לרמב"ם -> ספר זרעים -> הלכות תרומות

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו

הלכות תרומות פרק יא

א  התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכה--שהסיכה כשתייה, שנאמר "כמים בקרבו; וכשמן, בעצמותיו" (תהילים קט,יח); והשתייה בכלל אכילה:  לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך דבר שדרכו לסוך.  ולא יסוך יין וחומץ.  אבל סך הוא את השמן הטהור; ומדליק את הטמא, וזה הוא הנקרא שמן שריפה בכל מקום.

ב  תמרים של תרומה, מותר לחבץ אותן ולקבצן כעיגול הדבילה; ואסור לעשות מהם שיכר.  וכן אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא פירות הסתיו חומץ; וכן שאר כל הפירות--אין משנין אותן מברייתן בתרומה, חוץ מזיתים וענבים בלבד.

ג  עבר ועשה האוכל משקה, הרי זה שותהו.  וזר שאכל דבש תמרים, ויין תפוחים, וכיוצא בהן בשגגה--אינו חייב לשלם; ואם אכל במזיד, מכין אותו מכת מרדות.

ד  [ג] אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן; אבל נותנין את היין למורייס.  ואין מפטמין את השמן, מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה; אבל מערבין יין ושמן ודבש ופלפלין וכיוצא באלו, לאוכלן.  [ד] אין מבשלין יין של תרומה, מפני שהוא ממעיטו.

ה  אין כובשין בצלים של תרומה בחומץ של תרומה, מפני שמפסיד החומץ.  אין מערבין תבואה בקטנית; וכל דבר שיתפרש זה מזה כשכוברין אותו, מערבין.  ומשחרבה יהודה, התחילו לערב תבואה בתבואה וקטנית בקטנית; אבל לא תבואה בקטנית.

ו  [ה] כדרך שמרקדין את הקמח בחולין, כך נוהג הכוהן בתרומה--מרקד לאכול, ומשליך את המורסן.  הרי שרצה לעשות סולת מנופה בנפייות הרבה, עד שמוציא קב או קביים מן הסאה--לא ישליך את השאר, מפני שהוא ראוי לאכילה; אלא יניחו במקום מוצנע.

ז  [ו] שמן של תרומה, אין חוסמין בו תנור וכיריים.  ואין סכין בו מנעל וסנדל; ולא יסוך רגלו, והיא בתוך מנעל וסנדל, אבל סך את רגלו, ולובש המנעל או הסנדל.  וסך כל גופו, ומתעגל על גבי קטבוליה חדשה.  ואף על פי שהן ניסוכין, אינו חושש; אבל לא ייתן שמן על גבי טבלה של שיש להתעגל עליה, מפני שהוא מאבדו.

ח  [ז] כל האוכל תרומה, אפילו פירות--צריך נטילת ידיים אף על פי שהיו ידיו טהורות, כמו שיתבאר במקומו.  ואינה נאכלת עם הזר על השולחן--גזירה, שמא יאכל ממנה.  ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השולחן, ואינה צריכה נטילת ידיים--כחולין.  ואין סכין שמן תרומה בידיים מסואבות; נפל על גבי בשרו, מפשפשו בידיים מסואבות.  אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה, שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל.

ט  [ח] סך הוא הכוהן עצמו בשמן, ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גביו; ואם סך עצמו בשמן ונכנס למרחץ--מותר הזר למשותו במרחץ, אף על פי שהוא ניסוך ממנו.  [ט] כוהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה, אין הישראלית מותרת לחוף אחריה; אבל מעגגה שיערה בשיערה.  ומפני מה הותרו הכוהנים לחוף שיערן בתלתן של תרומה, מפני שאינו ראוי למאכל אדם.

י  עוקצי תאנים וגרוגרות, ועוקצי הכליסים והחרובין, ומעי אבטיח, וקליפי אבטיח, וקליפי אתרוג, וקליפי מלפפון--אף על פי שאין בהן אוכל, וקנובת ירק שמשליכין בעלי בתים--הרי אלו אסורים לזרים; אבל קנובת ירק שמקנבים הגננין, מותרת לזרים.

יא  קליפי פולין ושומשמין--אם יש בהן אוכל, אסורין; אין בהן אוכל, מותרין.  [יא] גרעיני אתרוג, מותרים; גרעיני זיתים ותמרים וחרובין--אף על פי שלא כנסן הכוהן, הרי אלו אסורין לזרים.  ושאר הגרעינין--בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן, אסורות לזר; ואם השליכן, מותרות.

יב  הסובין של חיטין חדשות--אסור, מפני שהוא ראוי למאכל אדם; ושל חיטין ישנות, מותר.  ועד מתיי נקראו חדשות, כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות.  [יג] הניצולות והרקבנייות של תרומה, אסורות; ואם העלו אבק, מותרות.

יג  שמרים של תרומה שנתן עליהם מים--הראשון והשני, אסור לזרים; והשלישי, מותר.  ואם לא נתן מים, אלא מסנן היין מעל השמרים בלבד--אף השלישי אסור לזרים.

יד  מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה--אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת, ואחר כך ייתן לתוכה חולין; אלא מכבד כדרכו, ונותן לתוכה חולין.  וכן חבית של שמן שנשפכה--אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח, אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין.

טו  המערה כד של שמן תרומה--הרי זה מערה עד שיפסוק העמוד, ויתחיל השמן לנטף מעט מעט, וכיון שנטפו שלוש טיפים זו אחר זו, דייו:  ומותר ליתן לתוך הכד שמן חולין.  הרי שלא נתן, אלא הניח הכד עד שמיצת אותה--התמצית תרומה.

טז  ממלא הכוהן נר שמן שריפה, ונותנו לישראל לעלות בו לעלייה, ולהיכנס לחדר--לעשות צורכי הכוהן, אבל לא צורכי ישראל; ואם היה שותף עימו, מותר.  [יז] ישראל שהיה אורח אצל כוהן, והדליק לו שמן שריפה, ועמד הכוהן והלך לו--אינו חייב לכבות את הנר, עד שיתכבה מאליו.  וטובל הישראלי פתילה בנר הכוהן, ומדליקה לילך בה.

יז  [יח] בקרו של כוהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל, וכלייו של כוהן שהיה נארג אצל כלייו של ישראל--הרי זה מדליק עליהן שמן שריפה, שלא ברשות הכוהן.  וכן מדליקין שמן שריפה בבתי כנסייות, ובבתי מדרשות, ובמבואות האפלים, שלא ברשות כוהן.  ומי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה--מדליק שמן שריפה, שלא ברשות כוהן.

יח  מדליקין שמן שריפה על גבי החולין, ברשות כוהן.  [יט] בת ישראל שנישאת לכוהן, והיא למודה לבוא אצל אביה--מדליק ברשותה.

יט  מותר לכוהן להדליק שמן שריפה אפילו בבית האבל, או בבית המשתה שיש שם ערבוב; ואין חוששין שמא יסתפקו ממנו--בבית המשתה, מפני נקיון כליהם אין נוגעין בו, ובבית האבל, מפני שאין להם פנאי מפני האבל.

כ  הזורע את התרומה--בשוגג יופך, ובמזיד יקיים; ואם הביאה שליש--בין במזיד בין בשוגג, יקיים.  ואם היה פשתן--אפילו הביא שליש, ואפילו במזיד--יופך:  קנס קנסו בו, שלא יזרע ויתכוון ליהנות בעציו.

כא  גידולי תרומה--הרי הן כחולין לכל דבר, אלא שאסורים לזרים:  גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורין לזרים כתרומה, משום תרומה טמאה שביד הכוהן--שלא ישהה אותה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין, ונמצא בא בה לידי תקלה.  לפיכך מותר לאכול הגידולין בידיים טמאות, ומותרין לטבול יום כחולין.

כב  גידולי גידולין--חולין לכל דבר, ואפילו דבר שאין זרעו כולה:  אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין--הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר, אף על פי שאין זרעו כולה; ויהיה הכול מותר לזרים.

כג  וכן תרומת חוצה לארץ, והמדומע, ותוספת תרומה, וזירעוני גינה שאינם נאכלים כגון זרע לפת וצנון, אף על פי שאותו לפת וצנון תרומה--גידוליהן מותרין, והרי הן חולין לכל דבר; וכן הזורע פשתן של תרומה, הגידולין מותרין לזרים.

כד  [כג] הזורע תרומה טמאה--אף על פי שהגידולים טהורין, הרי הן אסורין באכילה:  הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה הייתה, כבר נדחו.  [כד] חתך את העלין שצמחו, ויצאו עלין שניין וחתכן--הרי האוכל שיצא אחר כך מותר באכילה.

כה  שתלים חולין שנטמאו, ואחר שנטמאו זרען ועשין תרומה--הרי אלו מותרין:  שהרי טהרו בזריעה, ולא נטמאו כשהן תרומה כדי שיהיו אסורין.

כו  שיבולת שזרעה בתוך הכרי, ומירח הכרי כולו--הרי אותה השיבולת טבל, הואיל ונמרחה בתוך הכרי.  שתלה ואחר כך קרא עליה שם, ועשיה תרומה--הרי זו ספק תרומה, הואיל וזרעה, שמא פרח הטבל ממנה, ונעשת כפירות שעדיין לא נגמרו; אבל אם עשה אותה תרומה קודם שיזרענה, הרי זו תרומה.

כז  לפיכך אם תלש ממנה, ואכל במזיד--חייב מיתה; בשוגג, משלם את החומש.  ואם גחן, ואכל בפיו מן הארץ--בטלה דעתו אצל כל אדם, שאין דרך אכילת בני אדם בכך:  לפיכך פטור מן המיתה; ומן החומש, אם היה שוגג.

כח  [כז] שדה של גידולי תרומה--חייבת בלקט שכחה ופיאה, וחייבת בתרומה ובמעשרות ובמעשר עני:  ועניי ישראל ועניי כוהנים נוטלים ממנה מתנות אלו--עניי כוהנים אוכלין את שלהם, ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכוהנים בדמי תרומה, והדמים של עניים; וכן בן לוי מוכר המעשר שלו לכוהנים.

כט  [כח] החובט גידולין אלו משובח.  והדש בבהמה כיצד יעשה:  תולה קפיפות בצווארי הבהמה, ונותן לתוכן מאותו המין; נמצא לא זומם את הבהמה, ולא מאכיל את התרומה.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך