משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות

הלכות תרומות פרק י

א  זר שאכל תרומה בשגגה, משלם קרן וחומש; אפילו ידע שהיא תרומה, ושהוא מוזהר עליה.  אבל אם לא ידע אם חייב עליה מיתה, אם לאו--הרי זו שגגה, ומשלם קרן וחומש.

ב  אחד האוכל דבר שדרכו לאכול, ואחד השותה דבר שדרכו לשתות, ואחד הסך דבר שדרכו לסוך--שנאמר "ולא יחללו, את קודשי בני ישראל" (ויקרא כב,טו), לרבות את הסך.  ואחד האוכל תרומה טמאה בשגגה ואחד האוכל טהורה, משלם קרן וחומש.  ואינו חייב חומש, עד שיאכל כזית--שנאמר "כי יאכל קודש בשגגה" (ויקרא כב,יד), ואין אכילה פחותה מכזית; וכשם שאכילת תרומה בכזית, כך שתייתה בכזית.

ג  אכל וחזר ואכל, שתה וחזר ושתה--אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס, ומתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית--הרי אלו מצטרפין לכזית.

ד  התרומה ותרומת מעשר, בין של דמאי בין של ודאי, והחלה, והביכורים--כולן מצטרפין לכזית, לחייב עליהן מיתה וחומש:  שכולן נקראו תרומה.  ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי, כמו שאין חייבין על מעשר שני שלו כמו שיתבאר; אבל אמרו חכמים, אם לא יתחייב עליה חומש, יזלזלו בה.

ה  אכל תרומה במזיד--אם התרו בו, לוקה ואינו משלם.  ואם לא התרו בו--אם הייתה טהורה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש.  ואם הייתה טמאה--משלם דמי עצים, מפני שאינה ראויה אלא להסקה; לפיכך אם אכל תרומת תותים ורימונים וכיוצא בהם שנטמאו--פטור מן התשלומין, שהרי אינם ראויין להסקה.

ו  האוכל תרומה חמץ בפסח--בין בזדון בין בשגגה, בין טמאה בין טהורה--פטור מן התשלומין:  אפילו הפרישה כשהיא מצה והחמיצה, פטור; ואפילו דמי עצים אינו משלם, שהרי אינה ראויה להסקה--מפני שהיא אסורה בהניה, אין לה דמים.

ז  אבל השוגג ואכל תרומה ביום הכיפורים, או שאכל תרומה נקורה, והשותה יין תרומה שנתגלה, והסך יין ושמן כאחד, או ששתה שמן וחומץ כאחד, או שכסס את החיטים, או גמע את החומץ--הרי זה משלם קרן וחומש.

ח  היה שבע וקץ במזונו, והוסיף על שובעו באכילת תרומה--אינו משלם את החומש:  שנאמר "כי יאכל" (ויקרא כב,יד), לא שיזיק עצמו.  וכן הכוסס את השעורים--פטור מן החומש, מפני שהזיק עצמו.

ט  זר שבלע שופין של תרומה, והקיאן, ובא אחר ואכלן, גם הוא בשגגה--הראשון משלם קרן וחומש, והשני משלם דמי עצים לראשון.

י  המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה--הם משלמין קרן וחומש, מפני שהן כשוגגין.  והוא משלם להם דמי סעודתן, שדמי החולין יתרין מדמי תרומה שאכלו--שדבר האסור, נפשו של אדם חתה ממנו.

יא  המאכיל את בניו הקטנים, ואת עבדיו בין גדולים בין קטנים, והאוכל תרומת חוצה לארץ, והאוכל או השותה פחות מכזית, ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה, והשותה שמן, והסך את היין--כל אלו משלמין את הקרן, ואינן משלמין את החומש.

יב  בת כוהן שהייתה נשואה לישראל, או שנפסלה, ואחר כך אכלה תרומה--משלמת את הקרן, ואינה משלמת את החומש.

יג  האישה שהייתה אוכלת בתרומה, ואמרו לה מת בעליך, או גירשיך, וכן העבד שהיה אוכל, ואמרו לו מת רבך והניח יורש שאינו מאכיל, או שמכרך לישראל, או נתנך לו, או שיחררך, וכן כוהן שהיה אוכל, ונודע לו שהוא בן גרושה, או בן חלוצה--הרי אלו משלמין את הקרן בלבד.  ואם הייתה תרומת חמץ, והיה ערב הפסח--הרי אלו פטורין מלשלם:  מפני שזמנה בהול, נחפזו לאכול ולא בדקו.

יד  וכולן שהייתה תרומה בתוך פיהן כשידעו שהן אסורין לאכול, הרי אלו יפלוטו.  [יג] היה אוכל, ואמרו לו נטמאת, או נטמאת התרומה, טמא היית, או טמאה הייתה התרומה, או נודע שהוא טבל, או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו, או שטעם טעם פשפש לתוך פיו--הרי אלו יפלוטו.

טו  [יד] שתי קופות, אחת של תרומה ואחת של חולין, שנפלה תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזו נפלה--הריני אומר לתוך של תרומה נפלה.  ואין ידוע איזו היא של תרומה--אכל זר את אחת מהן, הרי זה פטור מן התשלומין:  שהמוציא מחברו, עליו הראיה.  והשנייה, נוהג בה כתרומה.

טז  אכל אחר את השנייה, אף הוא פטור.  אכל אחד את שתיהן, משלם כקטנה שבשתיהן:  אם מזיד, קרן; ואם שוגג, קרן וחומש.

יז  [טו] האוכל את החומש בשגגה--הרי זה מוסיף עליו חומשו, שהחומש כקרן לכל דבר; וכן מוסיף חומש על חומש, עד לעולם.

יח  כל המשלם קרן וחומש, הרי התשלומין כתרומה לכל דבר, אלא שאם נזרעו, גידוליהן חולין; ואם רצה הכוהן למחול, אינו מוחל.  וכל המשלם את הקרן בלבד, הרי התשלומין חולין; ואם רצה הכוהן למחול, מוחל.

יט  [טז] בת ישראל שאכלה תרומה, ואחר כך נישאת לכוהן--אם תרומה שלא זכה בה כוהן אכלה, משלמת קרן וחומש לעצמה; ואם תרומה שזכה בה כוהן אכלה, משלמת קרן לבעלים וחומש לעצמה:  שכל המשלם קרן וחומש--משלם הקרן לבעלים, והחומש לכל כוהן שירצה.  [יז] לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה--בין כך ובין כך, אינה משלמת לעצמה; והרי היא כמי שלא נישאת לכוהן מעולם.

כ  [יח] כל האוכל תרומה, בין בשוגג בין במזיד--אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים, שהוציאו מהן תרומות ומעשרות; ומשלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה ומן ההפקר, וממעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שעדיין לא ניטלה תרומה גדולה שיש בו, אם הקדים המעשר לתרומה; ומשלמין ממעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שנפדו שלא כהלכה.  ומשלמין מן החדש על הישן; אבל אין משלמין ממין על שאינו מינו--שנאמר "ונתן לכוהן את הקודש" (ויקרא כב,יד), כקודש שאכל.

כא  [יט] האוכל קישואין של ערב שביעית--ימתין לקישואין של מוצאי שביעית, וישלם מהן:  שאינו יכול לשלם חובו מפירות שביעית, כמו שיתבאר במקומו.

כב  [כ] אכל תרומה טמאה--משלם חולין, בין טמאין בין טהורין.  אכל תרומה טהורה, משלם חולין טהורין; ואם שילם חולין טמאין, בין בשוגג בין במזיד--תשלומיו תשלומין, ויחזור וישלם מן הטהורין.

כג  [כא] אכל תרומת חבר, משלם לו.  אכל תרומת עם הארץ--משלם לחבר, ונוטל דמיה ממנו ונותנו לעם הארץ שאכל תרומתו:  שאין מוסרין טהרות לעם הארץ.

כד  [כב] גזל תרומה מאבי אימו כוהן ואכלה, ואחר כך מת אבי אימו--אינו משלם לעצמו, אלא משלם ליורש אחר משאר השבט; וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אימו ואכלה, ובעל חוב שגבה תרומה בחובו והאישה בכתובתה ואכלוה--משלמין קרן וחומש לכוהן חבר, והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה שאכלו.

כה  [כג] הגונב תרומה, ולא אכלה--משלם תשלומי כפל לבעלים; ויש לו לשלם מדמי תרומה.  גנבה, ואכלה--משלם שני קרנין וחומש:  קרן וחומש מן החולין, וקרן אפילו מדמי תרומה.

כו  [כד] הייתה התרומה הקדש לבדק הבית, וגנבה ואכלה--אינו משלם תשלומי כפל, שאין בהקדש תשלומי כפל כמו שיתבאר במקומו.  אבל משלם קרן ושני חומשים--חומש משום אוכל תרומה, וחומש משום שנהנה מן ההקדש.  ולמי משלם:  אם היה בה כזית, ואין בה שווה פרוטה--משלם לכוהנים; ואם יש בה שווה פרוטה--בין שיש בה כזית בין שאין בה כזית, משלם להקדש.

כז  [כה] ומפני מה חל איסור הקדש על התרומה--מפני שהתרומה אסורה לזר, ומותרת לכוהן; הקדישה, נאסרה על הכוהן.  לפיכך נוסף בה איסור אף על ישראל, על דרך שביארנו בהלכות ביאות אסורות ואיסורי מאכלות.

כח  [כו] הגוזל תרומה ואכלה, משלם קרן וחומש אחד:  שהחומש שחייב בו משום תרומה, יצא בו ידי גזלו--שנאמר "ונתן לכוהן את הקודש" (ויקרא כב,יד), אינו חייב אלא בחומש של קודש בלבד.  גזלה והאכילה לאחר, האוכל משלם קרן וחומש.

כט  כל מקום שאמרו משלם קרן וחומש--אם אכל שווה ארבעה, משלם שווה חמישה ממין שאכל; וכל מקום שאמרו קרן ושני חומשין--אכל שווה ארבעה, משלם שווה שישה; ומקום שאמרו שני קרנין וחומש--אכל שווה ארבעה, משלם שווה תשעה.  ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהייתה שווה בשעת אכילה, בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה.