משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות

הלכות תרומות פרק ח

א  העובר, והיבם, והאירוסין, והחירש, ובן תשע שנים ויום אחד--פוסלין, ולא מאכילין.  [ב] העובר כיצד:  בת ישראל המעוברת מכוהן, לא תאכל בשביל העובר; ובת כוהן המעוברת מישראל, אסורה לאכול מפני העובר--שנאמר "ושבה אל בית אביה כנעוריה" (ויקרא כב,יג), פרט למעוברת.

ב  [ג] בת כוהן שבא עליה ישראל--אין חוששין לה שמא נתעברה, אלא טובלת ואוכלת לערב.  הייתה נשואה לישראל, ומת בעלה--טובלת ואוכלת בתרומה לערב, עד ארבעים יום; ואם הוכר עוברה--הרי זו מקולקלת למפרע, עד ארבעים יום:  שכל הארבעים אינו עובר, אלא מים בעולם הוא חשוב.

ג  [ד] בת ישראל שנישאת לכוהן, ומת והניחה מעוברת--לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר:  שהיילוד הוא שמאכיל, ושאינו יילוד אינו מאכיל.  לפיכך אם היה העובר חלל--אינו פוסל העבדים, אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים, עד שייוולד זה החלל, וייאסרו העבדים מלאכול.

ד  [ה] היבם כיצד:  בת ישראל הזקוקה ליבם כוהן, לא תאכל--שנאמר "וכוהן, כי יקנה נפש" (ויקרא כב,יא), וזה עדיין לא קנה אותה; ובת כוהן הזקוקה לישראל, אסורה מפני יבמה--שנאמר "ושבה אל בית אביה" (ויקרא כב,יג), פרט לשומרת יבם.

ה  [ו] יבם כוהן שבא על יבמתו באונס, או בשגגה, או שהערה בה ולא גמר--אף על פי שקנה אותה כמו שביארנו בהלכות ייבום, אינו מאכילה בתרומה:  עד שיבעול בעילה גמורה, ברצון.  במה דברים אמורים, בשנתאלמנה מן האירוסין; אבל מן הנישואין--הואיל והייתה אוכלת, תאכל בביאה זו.

ו  [ז] האירוסין כיצד:  בת כוהן שנתארסה לישראל--אסורה לאכול, שהרי יש לו בה קניין; ובת ישראל שנתארסה לכוהן--לא תאכל עד שתיכנס לחופה, שמא תאכיל לבני בית אביה כמו שביארנו.

ז  [ח] ישראל שאמר לכוהנת, הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום--הרי זו אוכלת בתרומה כל השלושים, שעדיין לא נתארסה; ואם אמר לה, הרי את מקודשת לי מעכשיו לאחר שלושים יום--הרי זו אסורה לאכול מיד.  וכן בשאר כל התנאים כיוצא בזה.

ח  [ט] החירש כיצד:  כוהנת שנישאת לחירש ישראל--לא תאכל, שהרי קונה בתקנת חכמים שתיקנו לו נישואין.  ובת ישראל שנישאת לכוהן חירש--לא תאכל, שאינו קונה מן התורה:  שאינו בן דעת.

ט  [י] נתארסה לכוהן פיקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש--אינה אוכלת; מת ונפלה לפני יבם חירש, וייבמה--אינה אוכלת.  אבל אם נשאה כשהוא פיקח, ונתחרש--הרי זו אוכלת; מת ונפלה ליבם חירש, וייבמה--הרי זו אוכלת, הואיל והייתה אוכלת בתחילה.  ואשת חירש שילדה ממנו, הרי זו אוכלת בשביל בנה.

י  [יא] בן תשע שנים ויום אחד כיצד:  מי שנבעלה לאסור לה, והוא בן תשע שנים ויום אחד--הואיל וביאתו ביאה, נפסלה מן הכהונה ואסורה מלאכול:  מפני שנעשת זונה או חללה כמו שביארנו, אפילו היה שחוף.  ובת ישראל, אפילו שנישאת לכוהן בן תשע שנים ויום אחד--אף על פי שביאתו ביאה--אינה אוכלת בשביל הקטן, לפי שאינו קונה עד שיגדיל.

יא  ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו, נישאת לבן שלוש עשרה שנה ויום אחד, ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא--הרי זו אסורה לאכול.

יב  כל אלו שאין מאכילין בתרומה של תורה, כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם--גזירה, שמא יאכילו בשל תורה.

יג  ואלו לא פוסלין, ולא מאכילין--האונס, והמפתה, והשוטה שנשא אישה:  אלא אם כן הייתה אסורה להן, שהן פוסלין אותה בביאתן, מפני שנעשת זונה או חללה, כמו שביארנו.

יד  מי שנישאת לכוהן שוטה, או שאנס אותה או פיתה כוהן, וילדה--אוכלת בשביל בנה; ואף על פי שהדבר ספק, הואיל ושלא בקידושין היא, שמא מאחר עיברה--הרי הוולד בחזקת זה שבא עליה:  והוא שלא יצא עליה קול עם אחר, אלא הכול מרננין אחריה בזה הכוהן.

טו  וכן כוהנת שבא עליה שוטה ישראל, או שאנסה או פיתה אותה, ונתעברה--אינה אוכלת, מפני העובר; נתחתך העובר, הרי זו תאכל.

טז  [טו] אשת איש שבאו לה עדי קינוי, ועדי סתירה--הרי זו אסורה לאכול בתרומה, עד שתשתה מי המרים:  מפני שהיא ספק זונה.  מת בעלה קודם שישקנה, או שהייתה מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה--הרי זו אסורה בתרומה לעולם.  וכל אשת כוהן שאמרה, טמאה אני--הרי זו אסורה לאכול בתרומה.

יז  [טז] קטנה בת ישראל שנישאת לכוהן שלא מדעת אביה, בין בפני אביה בין שלא בפניו--אף על פי שקידשה אביה, אינה אוכלת בתרומה:  שאם מיחה, תיעשה זרה למפרע; וזה שרואה ושותק--כועס הוא, לפי שנישאת שלא לדעתו.