משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות

הלכות תרומות פרק ו

א  תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכוהנים--בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות, הם ועבדיהם הכנעניים ובהמתן:  שנאמר "וכוהן, כי יקנה נפש קניין כספו" (ויקרא כב,יא).  עבד כוהן שברח, ואשת כוהן שמרדה--הרי אלו אוכלין.

ב  תרומה של תורה--אין אוכל אותה, אלא כוהן מיוחס; אבל כוהני חזקה, אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד.  ותרומה טהורה--בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר, בין של תורה בין של דבריהן--אינה ניתנת אלא לכוהן תלמיד חכמים:  מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל עמי הארץ בחזקת טומאה.  לפיכך נותן תרומה טמאה, לכל כוהן שירצה.

ג  ישראלית שנישאת לכוהן, אפילו קטנה בת שלוש שנים ויום אחד--תאכל בתרומה וחזה ושוק; ודין תורה שתאכל משנתארסה, שהרי היא קניינו.  אבל אסרו חכמים שתאכל, עד שתיכנס לחופה:  גזירה--שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה, כשהיא ארוסה בבית אביה.

ד  חירשת ושוטה שנישאת לכוהן--אינה אוכלת בתרומה, אפילו השיאה אביה:  גזירה שמא יישא חירש כוהן לחירשת, ויאכיל אותה; לפיכך גזרו שלא תאכל חירשת בת ישראל, כלל.

ה  הזר אסור לאכול תרומות, שנאמר "וכל זר, לא יאכל קודש" (ויקרא כב,י)--אפילו היה תושב כוהן, או שכירו:  תושב זה שכיר עולם, ושכיר זה שכיר שנים; ועבד עברי, הרי הוא כתושב.  וכוהנת אשת הזר, הרי היא כזר--שנאמר "וכל זר", בין הוא בין אשתו.

ו  זר שאכל תרומה בזדון--בין שהיה טמא בין שהיה טהור, בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה--חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "ומתו בו, כי יחללוהו" (ויקרא כב,ט).  ולוקה על אכילתה; ואינו משלם דמי שאכל, שאינו לוקה ומשלם.  ואם אכל בשגגה--מוסיף חומש, שנאמר "ואיש, כי יאכל קודש בשגגה--ויסף חמישיתו . . ." (ויקרא כב,יד).  [ז] "ובת כוהן--כי תהיה, לאיש זר:  היא, בתרומת הקודשים לא תאכל" (ויקרא כב,יב), שני עניינים בלאו זה:  שאם תיבעל לאסור לה ותיעשה זונה או חללה, כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה--הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל, שהחלל כזר לכל דבר; ושאם תינשא לישראל--הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקודשים שהוא חזה ושוק לעולם, אף על פי שגירשה או מת.

ז  [ח] אבל התרומות--אוכלת אחר שגירשה הישראלי או מת, אם לא הניח ממנה בן:  שנאמר "ובת כוהן כי תהיה אלמנה וגרושה, וזרע אין לה . . . מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב,יג).  [ט] מפי השמועה למדו--"מלחם", ולא כל לחם:  חוזרת היא לתרומה, ואינה חוזרת לחזה ושוק.

ח  [י] ולא הכוהנת בלבד, אלא אפילו לוייה וישראלית שנבעלה לאסור לה--הואיל ונעשת זונה--אסורה לאכול בתרומה לעולם, ואף על פי שיש לה זרע מכוהן.  [יא] לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה, ואף על פי שהיא אומרת טהורה אני; וכל שבויה שנאמנת לומר טהורה אני או שיש לה עד כדי שתהיה מותרת לבעלה, הרי זו אוכלת בתרומה.  והנרבעת לבהמה--לא נפסלה מן הכהונה, ואוכלת.

ט  [יב] ישראלית שיש לה זרע מכוהן, אוכלת בשביל בנה--בין זכרים בין נקבות, ואפילו טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו זרע הזרע עד סוף העולם:  שנאמר "וזרע אין לה" (ויקרא כב,יג); [יג] כשם שזרע ישראל מכוהנת פוסל אותה--כך זרע כוהן מישראלית מאכיל אותה, ואף על פי שהוא זרע פסול.

י  כיצד:  בת ישראל שנישאת לכוהן, או כוהנת לישראל, וילדה ממנו בת, ובא על הבת מי שהוא ערווה עליה או שנישאת לממזר, ומתה הבת, והרי הממזר קיים--הייתה אם אימו בת ישראל לכוהן, תאכל בתרומה; בת כוהן לישראל, לא תאכל בתרומה.  [יד] הנה למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה, ואף על פי שאותו הזרע פסול ואפילו ישראל אינו; ואין צריך לומר שאם הייתה לה בת מכוהן, אף על פי שהבת נשואה לישראל, ואפילו נתחללה--הרי אימה אוכלת בשביל הבת הפסולה.

יא  [טו] כיוצא בו--הכוהנת שאינה אוכלת מפני זרעה שמישראל, אף על פי שאותו הזרע כוהנים.  כיצד:  בת כוהן שנישאת לישראל, וילדה ממנו בת, והלכה הבת ונישאת לכוהן, וילדה ממנו בן--הרי זה ראוי להיות כוהן גדול, מאכיל את אימו, ופוסל את אם אימו, ואף על פי שמתה אימו; וזאת אומרת לא כבן בתי כוהן גדול, שהוא פוסלני מן התרומה.

יב  [טז] העבד אינו פוסל משום זרע, ואינו מאכיל.  כיצד:  כוהנת שנישאת לישראל, או ישראלית שנישאת לכוהן, וילדה ממנו בן, והלך הבן ונכבש על השפחה, וילדה ממנו עבד, ומת הבן והרי העבד קיים--הייתה אם אביו של עבד זה בת ישראל לכוהן, לא תאכל בתרומה; הייתה בת כוהן לישראל, תאכל:  שאין זה זרע, שהעבדים אין להם ייחוס.

יג  [יז] בת ישראל שנישאת לכוהן, ומת ולה ממנו בן, וחזרה ונישאת לישראל--לא תאכל בתרומה.  מת הישראלי, ולה ממנו בן--לא תאכל בתרומה; מת בנה מישראל, אוכלת בשביל בנה הראשון.

יד  [יח] בת כוהן שנישאת לישראל, ויש לה ממנו בן, וחזרה ונישאת לכוהן--תאכל בתרומה; מת ולה ממנו בן, תאכל בתרומה; מת בנה מכוהן--אסורה לאכול, מפני בנה שמישראל.  מת בנה מישראל--חוזרת לבית אביה כנעוריה, ואוכלת בתרומה; ואינה אוכלת בחזה ושוק.

טו  [יט] בת ישראל שנישאת לישראל תחילה, ויש לה ממנו בן, וחזרה ונישאת לכוהן--אוכלת בתרומה; מת ולה ממנו בן--אוכלת בפני בנה האחרון, שהרי הוא מאכילה כמו שהאכילה אביו.