משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות

הלכות תרומות פרק ד

א  עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות--שנאמר "כן תרימו גם אתם" (במדבר יח,כח), לרבות את השליח; ואין עושין שליח גוי, שנאמר "גם אתם"--מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית.

ב  חמישה לא יתרומו; ואם תרמו, אין תרומתן תרומה:  החירש, והשוטה, והקטן; והנוכרי שתרם של ישראל, ואפילו ברשותו; והתורם את שאינו שלו, שלא ברשות הבעלים.  אבל התורם משלו על של אחרים--הרי זו תרומה, ותיקן פירותיהם; וטובת הנאה שלו, שנותנה לכל כוהן שירצה.

ג  התורם שלא ברשות, או שירד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שייקחם ותרם:  אם בא בעל הבית ואמר לו, הלך אצל היפות--אם היו שם יפות ממה שתרם--תרומתו תרומה, שהרי אינו מקפיד; ואם לא היו שם יפות ממה שתרם--אין תרומתו תרומה, שלא אמר לו אלא דרך מיחוי.  ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף--בין יש לו יפות מהן בין אין לו, תרומתו תרומה.

ד  חמישה לא יתרומו; ואם תרמו, תרומתן תרומה:  חירש מדבר ואינו שומע, לפי שאינו שומע הברכה; והאילם ששומע ואינו מדבר והערום, מפני שאינן יכולין לברך; והשיכור והסומה, מפני שאינן יכולין לכוון ולהפריש את היפה.

ה  קטן שהגיע לעונת נדרים--אף על פי שלא הביא שתי שערות, ולא נעשה גדול--אם תרם, תרומתו תרומה, ואפילו בתרומה של תורה, הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה כמו שביארנו בנדרים.

ו  האומר לשלוחו צא ותרום לי, והלך לתרום, ואינו יודע אם תרם או לא תרם, ובא ומצא כרייו תרום--אין חזקתו תרום:  שאין אומרין באיסורין חזקת שליח עושה שליחותו להקל, אלא להחמיר; וחושש שמא אחר תרם, שלא ברשות.

ז  האומר לשלוחו צא ותרום, תורם כדעתו של בעל הבית:  אם היה יודע בו שהוא בעל עין רעה, מפריש אחד משישים; ואם בעל נפש שבעה, מפריש לו אחד מארבעים.  ואם אינו יודע דעתו--מפריש לו בבינונית, אחד מחמישים.

ח  נתכוון לבינונית, ועלתה בידו אחת מארבעים או אחת משישים--תרומתו תרומה; ואם נתכוון להוסיף על הבינונית, ותרם אפילו אחת מתשעה וארבעים--אין תרומתו תרומה.

ט  [ח] פירות השותפין חייבין בתרומה ומעשרות--שנאמר "מעשרותיכם" (במדבר יח,כח), אפילו של שניים; והשותפין, אין צריכין ליטול רשות זה מזה, אלא כל התורם מהן, תרומתו תרומה.

י  תרם אחד מהן, ובא השני ותרם תרומה, שהרי לא ידע שתרם חברו--אם היו ממחין זה על זה, תרומת השני אינה תרומה.  ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור, אין תרומת השני תרומה; ואם לא תרם הראשון כשיעור, תרומת שניהן תרומה.

יא  [ט] האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו ושפחתו, תרום, והלכו לתרום, וביטל שליחותן קודם שיתרומו--אם לא שינה השליח, תרומתו תרומה; ואם שינה--כגון שאמר לו תרום מן הצפון, ותרם מן הדרום--הואיל וביטל שליחותו מקודם, אינה תרומה.

יב  [י] אריס שתרם, ובא בעל הבית ועיכב--אם עד שלא תרם עיכב, אין תרומתו תרומה; ואם משתרם עיכב, תרומתו תרומה.  והאפיטרופין תורמין נכסי יתומים.

יג  [יא] הגנב והגזלן והאנס, תרומתן תרומה:  ואם היו הבעלים רודפין, אין תרומתן תרומה.  [יב] הבן והשכיר והעבד והאישה, תורמין על מה שהן אוכלין; אבל לא יתרומו על הכול, שאין אדם תורם דבר שאינו שלו.  הבן בשאוכל אביו, והאישה בעיסתה--תורמין, מפני שהן ברשות.

יד  [יג] הפועלים, אין להן רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית:  חוץ מן הדורכין בגת--שאם ירצו לטמא את היין, הרי הן מטמאים אותו מיד; ולפי שמסר להן והאמינם על כך, הרי הן כשלוחין, ואם תרמו, תרומתן תרומה.  [יד] ופועל שאמר לו בעל הבית, כנוש לי גורני, ותרם, ואחר כך כינש--תרומתו תרומה.

טו  הנוכרי שהפריש תרומה משלו--דין תורה שאינה תרומה, לפי שאינו חייב.  ומדבריהן גזרו, שתהיה תרומתן תרומה:  גזירה--משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו.  ובודקין את הגוי שהפריש תרומה:  אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה, תינתן לכוהן; ואם לאו--טעונה גניזה, שמא בליבו לשמיים.

טז  במה דברים אמורים, בארץ ישראל.  אבל גוי שהפריש תרומה בחוצה לארץ, לא גזרו עליה:  מודיעין אותו שאינו צריך, ואינה תרומה כלל.

יז  [טז] המתכוון לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה--לא אמר כלום:  עד שיהיה פיו וליבו שווין.  הפריש תרומה במחשבתו, ולא הוציא בשפתיו כלום--הרי זו תרומה:  שנאמר "ונחשב לכם, תרומתכם" (במדבר יח,כז), במחשבה בלבד תהיה תרומה.

יח  [יז] המפריש תרומה על תנאי--אם נתקיים התנאי, הרי היא תרומה; ואם לא נתקיים, אינה תרומה.  וכן המפריש תרומה או מעשרות, וניחם עליהן--הרי זה נשאל עליהן לחכם ומתיר לו, כדרך שמתירין שאר הנדרים; ותחזור חולין כמות שהייתה--עד שיפריש פעם שנייה אותה שהפריש תחילה, או פירות אחרות.

יט  [יח] התורם בור של יין, ואמר הרי זו תרומה על מנת שתעלה שלם--צריך שתעלה שלם מן השבר ומן השפיכה, אבל לא מן הטומאה; ואם נשברה, אינה מדמעת.  הניחה במקום שאם תישבר שם או תתגלגל לא תגיע לבור--הרי זו מדמעת, שכבר נתקיים תנאו.

כ  [יט] במה דברים אמורים, בתרומה גדולה.  אבל בתרומת מעשר, שמותר לתרום שלא מן המוקף--כיון שעלתה, נתקיים תנאו; והרי היא תרומת מעשר--ואף על פי שנשברה או נשפכה, ואין צריך לומר שנטמאת.

כא  [כ] האומר שלמעלה תרומה ושלמטה חולין, או שלמעלה חולין ושלמטה תרומה--דבריו קיימין, שהדבר תלוי בדעת התורם.

כב  [כא] התורם את הגורן--צריך שיכוון את ליבו שתהיה זו תרומה על הכרי, ועל מה שבקטיעין, ועל מה שבצדדין, ועל מה שבתוך התבן; התורם את היקב--צריך שיכוון את ליבו לתרום על מה שבחרצנין, ועל מה שבזוגין; התורם את הבור של יין, צריך שיכוון את ליבו לתרום על מה שבגפת.  ואם לא נתכוון, אלא תרם סתם--נפטר הכול:  שתנאי בית דין הוא, שהתרומה על הכול.  התורם כלכלה של תאנים, ונמצאו תאנים בצד הכלכלה--הרי אלו פטורין, מפני שבליבו לתרום על הכול.