משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות תרומות

הלכות תרומות פרק ב

א  כל אוכל אדם, הנשמר, שגידוליו מן הארץ--חייב בתרומה; ומצות עשה להפריש ממנו ראשית לכוהן, שנאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך . . . תיתן לו" (דברים יח,ד):  מה דגן תירוש ויצהר מאכל אדם, וגידוליו מן הארץ, ויש לו בעלים שנאמר "דגנך"--אף כל כיוצא בהן חייב בתרומה.  וכן במעשרות.

ב  הכרשינין--אף על פי שאינם מאכל אדם--הואיל ואוכלין אותן בשני רעבון, חייבין בתרומה ומעשרות.  הסיאה והאיזוב והקורנית שזרען מתחילה לאדם, חייבין במעשר; וכן כל כיוצא בהן.  זרען לבהמה--אף על פי שנמלך וחישב עליהן לאדם כשהן מחוברין--פטורין, שמחשבת חיבור אינה כלום.  עלו מאליהן בחצר--אם היה חצר המשמרת פירותיה--הרי אלו חייבין, שסתמן לאדם; ואם אינה משמרת, פטורין.

ג  זירעוני גינה שאינן נאכלים, כגון זרע לפת וזרע צנון וזרע בצלים וכיוצא בהן--פטורים מן התרומה ומן המעשרות, מפני שאינן אוכל אדם; אבל הקצח, חייב בתרומה ומעשרות.

ד  תמרות של תלתן, ושל חרדל, ושל פול הלבן, ושל צלף, והקפריסין של צלף--פטורים מפני שאינן פרי.  במה דברים אמורים, בשזרען לזרע; אבל זרען לירק, הרי אלו חייבים.  וכן האבייונות של צלף חייבים, מפני שהן פרי.

ה  כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור מן התרומה ומן המעשרות; זרעה לירק, מפריש תרומה ומעשרות מן הירק ומן הזרע.  וכן השבת שזרעה לזרע, ירקה פטור; זרעה לירק, מתעשרת זרע וירק ואינה מתעשרת זירים; זרעה לזירים, מפריש תרומה ומעשרות מן הזרע ומן הירק.  וכן השחליים והגרגיר שזרען לזרע, מתעשרין זרע וירק.  כיצד מתעשרין לזרע ולירק:  שאם ליקט הירק לאוכלו, מפריש תרומה ומעשרות ואחר כך אוכל; וכשייבש ויאסוף הזרע שלו, מפריש מן הזרע.

ו  הירקות--אף על פי שהן מאכל אדם, אינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם:  לפי שנאמר במעשר "תבואת זרעך" (דברים יד,כב), תבואה וכיוצא בה; אבל הירקות אינן בכלל התבואה.  וכן ייראה לי, שהוא הדין בתרומה--שהרי נאמר בה "דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יח,ד), כל הדומה לאלו; אבל תרומת הירק, מדבריהם כמעשר.

ז  אין מפרישין תרומה ומעשרות מן הירק בחוצה לארץ, ואפילו במקומות שאמרנו שמפרישין בהן מעשרות.  וכן ירק הבא מחוצה לארץ לארץ--אף על פי שיש עפר בעיקריהן, הרי זה פטור ולא גזרו עליו.

ח  התבואה והקטנית שזרען לירק--בטלה דעתו אצל כל אדם, והירק שלהן פטור; והזרע, חייב בתרומה ומעשרות.

ט  [ח] התלתן--אף על פי שאינן אוכל אדם כשיקשו--הואיל ורוב האדם אוכלין אותן בתחילתן, הרי הן חייבין בתרומה ומעשרות.

י  [ט] ואלו פטורין מן התרומה ומן המעשרות--הלקט והשכחה והפיאה והפרט והעוללות, אפילו העמיד מהן כרי.  ואם עשה מהן גורן בשדה--הוקבעו למעשרות, ומפריש מהן תרומה ומעשרות; אבל אם עשה הגורן בעיר, פטורין--שהרי קול יש להן, והכול יודעין שהן לקט או שכחה או פיאה.  [י] הלקט והשכחה והפיאה של גוי חייבין בתרומה ומעשרות, אלא אם כן הפקיר.

יא  וכן התבואה והזיתים שלא הביאו שליש, פטורין מן התרומה ומן המעשרות; ומניין יודע--כל שזורעה ומצמחת, בידוע שהביאה שליש.  עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש, אינה תרומה.

יב  [יא] וכן ההפקר פטור מן התרומה ומן המעשרות, ואפילו הפקירו הכול; אבל הזורע שדה הפקר, חייב בתרומה ומעשרות.  [יב] הפקיר קמה וזכה בה, ועבר והפריש ממנה תרומה--הרי זו תרומה; אבל אם הפקיר שיבולים וזכה בהן, ועבר והפריש מהן תרומה--אינה תרומה.  וכן כל המפריש מדבר שאינו חייב, אינה תרומה; וכן במעשרות.

יג  דברים שאין דרכן של רוב בני אדם לזרוע אותן בגינות ובשדות, אלא חזקתן מן ההפקר--הרי הן פטורין מן התרומה ומן המעשרות:  כגון השום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריס הקלקי, ועדשים המצרייות, וכיוצא בהן.

יד  [יג] נתערב דבר שחייב בתרומה בדבר שאינו חייב--כגון זיתי ניקוף שנתערבו בזיתי מסיק, ועינבי עוללות בעינבי בציר--אם יש לו פירות אחרות, מוציא על החייב לפי חשבון.  ואם אין לו אלא אלו--מפריש תרומה ותרומת מעשר על הכול, וכאילו הכול חייב בתרומה; ומפריש מעשר ראשון ומעשר שני, לפי חשבון דבר החייב.

טו  [יד] התרומה לכוהן, בין טמאה בין טהורה:  אפילו נטמא הדגן או התירוש כולו קודם שיפריש, הרי זה חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכוהן--שנאמר "ואני הנה נתתי לך, את משמרת תרומותיי" (במדבר יח,ח), אחת טמאה ואחת טהורה.  הטהורה, נאכלת לכוהנים.  והטמאה, ייהנו בשריפתה:  אם היה שמן, מדליקין אותו; ואם היה דגן וכיוצא בו, מסיקין בו את התנור.

טז  [טו] וכן תרומת מעשר--אם נטמאת, או נטמא המעשר--מפרישין אותה בטומאה, וניתנת לכוהן ליהנות בשריפתה.  [טז] וכל המפריש תרומה גדולה או תרומת מעשר--מברך קודם שיפריש כדרך שמברכין על כל המצוות, כמו שביארנו בברכות.

יז  אין מוציאין תרומה מהארץ לחוצה לארץ, אפילו טמאה.  ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ.  ואם הביא--הרי זו לא תיאכל, מפני שהיא טמאה בארץ העמים; ולא תישרף, שלא יאמרו ראינו תרומה שלא נטמאה נשרפת; ולא תחזור לחוצה לארץ, שמא יאמרו מוציאין תרומה לחוצה לארץ:  אלא מניחין אותה עד שתיטמא טומאה ידועה לכול, או עד שיבוא ערב הפסח אם הייתה חמץ, ותישרף.