משנה תורה לרמב"ם  ספר זרעים הלכות תרומות
הלכות תרומות פרק א
א התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ונביאים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכין ושבין שם; וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצריים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות ארץ ישראל.
ב ארץ ישראל האמורה בכל מקום--היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום--אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם--אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה--כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
ג הארצות שכבש דויד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהריים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן--אף על פי שמלך ישראל הוא, ועל פי בית דין הגדול היה עושה--אינן כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצריים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ, ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו.
ד ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל--מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים; ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה תחילה, ואחר כך כבש ארצות אחרות--היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דויד, הן הנקראין סוריה.
ה [ד] סוריה--יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל, ויש דברים שהיא בהן כחוצה לארץ. והקונה בה קרקע, כקונה בארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות ושביעית; והכול בסוריה, מדברי סופרים.
ו [ה] כל שהחזיקו עולי מצריים, ונתקדש קדושה ראשונה--כיון שגלו, בטלה קדושתן: שקדושה ראשונה--לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד, קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא.
ז כיון שעלו בני הגולה, והחזיקו במקצת הארץ--קידשוה קדושה שנייה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא; והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהם עולי מצריים, ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו, ולא פטרום מן התרומה והמעשרות, כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ורבנו הקדוש התיר בית שאן, מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל; והוא נמנה על אשקלון, ופטרה מן המעשרות.
ח [ו] נמצא כל העולם כולו לעניין מצוות התלויות בארץ, נחלק לשלוש מחלקות--ארץ ישראל, וסוריה, וחוצה לארץ. וארץ ישראל נחלקת לשניים--כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד, והנשאר שהחזיקו בו עולי מצריים בלבד חלק שני. וחוצה לארץ נחלקת לשניים--ארץ מצריים ושנער ועמון ומואב, המצוות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים; ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.
ט [ז] איזו היא הארץ שהחזיקו עולי מצריים--מרקם שהיא במזרח ארץ ישראל, עד הים הגדול; מאשקלון שהיא לדרום ארץ ישראל, עד עכו שהיא בצפון. היה מהלך מעכו לכזיב--כל הארץ שעל ימינו, שהוא מזרח הדרך--הרי היא בחזקת חוצה לארץ, טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשר ומן השביעית: עד שייוודע לך שאותו מקום מארץ ישראל. וכל הארץ שעל שמאלו, שהוא מערב הדרך--הרי היא בחזקת ארץ ישראל, וטהורה היא משום ארץ העמים, וחייבת במעשר ובשביעית: עד שייוודע לך שאותו המקום חוצה לארץ.
י וכל ששופע ויורד מטורי סמנום ולפנים, ארץ ישראל; מטורי סמנום ולחוץ, חוצה לארץ. והננסים שבים, רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי סמנום ועד נחל מצריים--מן החוט ולפנים, ארץ ישראל; ומן החוט ולחוץ, חוצה לארץ. וזו היא צורתה:
יא [מקום הציור]
יב [ח] מהיכן החזיקו עולי בבל, מכזיב ולפנים כנגד המזרח. ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא סמנום, ועד הנהר והוא נחל מצריים--לא החזיקו בו; וכזיב עצמה, לא החזיקו בה.
יג [ט] איזו היא סוריה--מארץ ישראל ולמטה כנגד ארם נהריים וארם צובה, כל יד פרת עד בבל, כגון דמשק ואחלב וחרן ומנבג וכיוצא בהן עד שנער; וצהר, הרי היא כסוריה. אבל עכו חוצה לארץ כאשקלון, והם תחומי ארץ ישראל.
יד [י] גוי שקנה קרקע בארץ ישראל--לא הפקיעה מן המצוות, אלא הרי היא בקדושתה; לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו, אינה ככיבוש יחיד, אלא מפריש תרומות ומעשרות, ומביא ביכורים: והכול מן התורה, כאילו לא נמכרה לגוי מעולם. ויש קניין לגוי בסוריה להפקיע מן המעשרות ומן השביעית, כמו שיתבאר.
טו [יא] פירות הגוי שגדלו בקרקע שקנה בארץ ישראל--אם נגמרה מלאכתם ביד הגוי ומירחן הגוי, פטורין מכלום: שנאמר "דגנך" (דברים יח,ד), ולא דגן גוי. ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתיגמר מלאכתן וגמרן ישראל, חייבין בכול מן התורה; ומפריש תרומה גדולה ונותנה לכוהן, ותרומת מעשר ומוכרה לכוהן, ומעשר ראשון והרי הוא שלו: מפני שהוא אומר ללוי במעשר ולכוהן בתרומת מעשר, אני באתי מכוח איש שאין אתם יכולין ליטול ממנו כלום.
טז ומפני מה לא ייתן תרומת מעשר לכוהן, כתרומה גדולה: לפי שנאמר בתרומת מעשר "כי תקחו מאת בני ישראל" (במדבר יח,כו)--טבל שאתה לוקח מישראל, אתה מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכוהן; אבל טבל שאתה לוקח מן הגוי, אין אתה נותן לכוהן תרומת מעשר שתפריש ממנו, אלא מוכרה לכוהן, ולוקח דמיה.
יז [יב] מכר הגוי הפירות שלו לישראל כשהן מחוברין לקרקע--אם עד שלא באו לעונת המעשרות, ונגמרו ביד ישראל--חייבין בכול, ונותן התרומות והמעשרות לבעלים; ואם מכרן אחר שבאו לעונת המעשרות--מפריש תרומת מעשר ומעשר, ונותן מהן לבעלים לפי חשבון.
יח כיצד: לקח תבואה זרועה מן הגוי אחר שהביאה שליש, ונגמרה ביד ישראל--מפריש תרומות ומעשרות כמו שביארנו, ונותן שני שלישי המעשר ללוי, ושני שלישי תרומת מעשר לכוהן; ומוכר לו השליש.
יט [יג] ישראל שמכר פירותיו לגוי קודם שיבואו לעונת המעשרות, וגמרן הגוי--פטורין מן התרומה ומן המעשרות; ואם אחר שבאו לעונת המעשרות--אף על פי שגמרן הגוי, חייבין בכול מדבריהם. וכן גוי שגמר פירות ישראל--הואיל ודיגונן ביד גוי, אינן חייבין בתרומה ומעשרות אלא מדבריהן.
כ [יד] מכר הגוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונת המעשרות, ומירחן הגוי ברשות ישראל--אינן חייבין בתרומה ומעשרות: הואיל ובאו לעונת המעשרות ברשות הגוי, ומירחן הגוי--אף על פי שהן ברשות ישראל.
כא [טו] הקונה שדה בסוריה--חייב בתרומות ומעשרות מדבריהם, כמו שיתחייב מן התורה הקונה בירושלים, כמו שביארנו.
כב אבל הקונה פירות מן הגויים בסוריה, בין תלושין בין מחוברים, אפילו קודם שבאו לעונת המעשרות--אף על פי שמירחן ישראל--הואיל ואינן מקרקע שלו, פטורין.
כג [טז] קנה קרקע מן הגוי בסוריה, ופירות מחוברין--אם הגיעו לעונת המעשרות ביד הגוי, פטורין; ואם עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, הואיל וקנה אותם עם הקרקע, חייב לעשר.
כד [יז] ישראל שהיה אריס לגוי בסוריה, פירותיו פטורין מן המעשרות--לפי שאין לו בגוף הקרקע כלום, ויש לגוי קניין בסוריה להפקיע מן המעשרות כמו שביארנו; וכן החוכר והמקבל והשוכר שדה מן הגוי בסוריה, פטור מן התרומות ומן המעשרות.
כה [יח] ישראל שלקח בסוריה שדה מן הגוי עד שלא הביאה שליש, וחזר ומכרה לגוי מאחר שהביאה שליש--אם חזר ישראל ולקחה פעם שנייה--הרי זה חייב בתרומות ומעשרות, שהרי נתחייבה ביד ישראל.
כו [יט] ישראל שהיה לו קרקע בסוריה, והוריד לה אריס, ושלח לו האריס פירות--הרי אלו פטורים: שאני אומר מן השוק לקח--והוא, שיהיה אותו המין מצוי בשוק.
כז [כ] שותפות הגוי, חייבת בתרומות ומעשרות. כיצד: ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות--אפילו חלקו השדה בקמתה, ואין צריך לומר אם חלקו גדיש--הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של גוי, אף על פי שמירחן הגוי; וחיובם מדבריהם, כמו שביארנו.
כח [כא] במה דברים אמורים, בארץ ישראל--שהמעשרות של תורה, ובשל תורה אין ברירה; אבל אם לקחו שדה בסוריה--הואיל והמעשרות שם מדבריהם--אפילו חלקו הגדיש, חלקו של גוי פטור מכלום.
כט [כב] פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ, פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות: שנאמר "אשר אני מביא אתכם, שמה" (במדבר טו,יח)--"שמה" אתם חייבין, ובחוצה לה פטורין. ואם יצאו לסוריה, חייבין מדבריהם.
ל וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה: שנאמר "שמה" (במדבר טו,יח)--"שמה" אתם חייבין, בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ, חייבין במעשרות מדבריהם. [כג] עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ--בזמן שהספינה גוששת בארץ--הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית, כצומח בארץ ישראל עצמה.
לא [כד] אילן שהוא עומד בארץ ונוטה לחוצה לארץ, או עומד בחוצה לארץ ונוטה לארץ--הכול הולך אחר העיקר; היו מקצת שורשיו בארץ, ומקצת שורשיו בחוצה לארץ--אפילו היה צחיח סלע מבדיל ביניהן, הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה.
לב [כה] עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש, והיה נקבו בארץ ונופו חוצה לארץ--הולכים אחר הנוף.
לג [כו] התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא--אינה מן התורה, אלא מדבריהם: שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל, ובזמן שיהיו כל ישראל שם, שנאמר "כי תבואו" (ויקרא כה,ב), ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית; לא כשהיו בירושה שנייה שהייתה בימי עזרא, שהייתה ביאת מקצתן--ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה. וכן ייראה לי שהוא הדין במעשרות, שאין חייבין בהן בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.
|
