משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות מתנות עניים

הלכות מתנות עניים פרק ז

א  מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני, אם הייתה יד הנותן משגת--שנאמר "פתוח תפתח את ידך, לו" (דברים טו,ח), ונאמר "והחזקת בו, גר ותושב וחי עימך" (ויקרא כה,לה), ונאמר "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו).  [ב] וכל הרואה עני מבקש, והעלים עיניו ממנו, ולא נתן לו צדקה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך, מאחיך, האביון" (דברים טו,ז).

ב  [ג] לפי מה שחסר העני, אתה מצווה ליתן לו--אם אין לו כסות, מכסין אותו; אין לו כלי בית, קונין לו כלי בית; אין לו אישה, משיאין לו אישה; ואם הייתה אישה, משיאין אותה לאיש:  אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והעני וירד מנכסיו--קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר "די מחסורו, אשר יחסר לו" (דברים טו,ח); ומצווה אתה להשלים חסרונו, ואין אתה מצווה לעשרו.

ג  [ד] יתום שבא להשיאו אישה--שוכרין לו בית, ומציעים לו מיטה וכל כלי תשמישו; ואחר כך משיאין לו אישה.

ד  [ה] בא עני ושאל די מחסורו, ואין יד הנותן משגת--נותן לו כפי השגת ידו.  וכמה:  עד חמיש נכסיו, מצוה מן המובחר; ואחד מעשרה בנכסיו, בינוני; פחות מכאן, עין רעה.  ולעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה; וכל הנותן פחות מזה, לא קיים מצוה.  ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, חייב ליתן צדקה לאחר.

ה  [ו] עני שאין מכירין אותו, ואמר רעב אני, האכילוני--אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסין אותו מיד.  היה ערום, ואמר כסוני--בודקין אחריו שמא רמאי הוא; ואם היו מכירין אותו--מכסין אותו לפי כבודו מיד, ואין בודקין אחריו.

ו  [ז] מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום.  ועני המחזר על הפתחים, אין נזקקין לו למתנה מרובה; אבל נותנין לו מתנה מועטת.  ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם, ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך, נכלם" (תהילים עד,כא).

ז  [ח] אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום, מכיכר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החיטים ארבע סאין בסלע; וכבר ביארנו כל המידות.  ואם לן--נותנין לו מצע שיישן עליו, וכסת ליתן תחת מראשותיו, ושמן וקטנית; ואם היה שבת--נותנין לו מזון שלוש סעודות, ושמן וקטנית ודג וירק.  ואם היו מכירין אותו, נותנין לו לפי כבודו.

ח  [ט] עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלוואה; ועשיר המרעיב את עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה--אין משגיחין בו.

ט  [י] מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שייתן מעט ממה שראוי לו--בית דין כופין אותו, ומכין אותו עד שייתן מה שאמדוהו ליתן; ויורדין לנכסיו בפניו, ולוקחין מהן מה שראוי לו ליתן.  וממשכנין על הצדקה, ואפילו בערבי שבתות.

י  [יא] אדם שוע שהוא נותן צדקה יתר מן הראוי לו, או שמצר לעצמו ונותן לגבאים כדי שלא יתבייש--אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה; וגבאי שמכלימו ושואל ממנו--עתיד להיפרע ממנו, שנאמר "ופקדתי, על כל לוחציו" (ירמיהו ל,כ).

יא  [יב] אין פוסקין צדקה על היתומים, ואפילו לפדיון שבויים, ואף על פי שיש להם ממון הרבה; ואם פסק הדיין עליהם כדי לשום להן שם, מותר.

יב  גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן התינוקות דבר מועט, אבל לא דבר מרובה--שחזקת המרובה, גניבה או גזל משל אחרים.  וכמה הוא מועט שלהן, הכול לפי עושר הבעלים או ענייותן.

יג  עני שהוא קרובו, קודם לכל אדם; ועניי ביתו, קודמין לעניי עירו; ועניי עירו, קודמין לעניי עיר אחרת:  שנאמר "לאחיך לענייך ולאביונך, בארצך" (דברים טו,יא).

יד  מי שהלך בסחורה, ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה--הרי זה נותן לעניי אותה העיר.  ואם היו רבים, ופסקו עליהן צדקה--נותנין; וכשהן באין, מביאין אותה עימהן ומפרנסין בה עניי עירם.  ואם יש שם חבר עיר--ייתנו אותה לחבר עיר, והוא מחלקה כמו שייראה לו.

טו  האומר תנו מאתיים דינר לבית הכנסת, או תנו ספר תורה לבית הכנסת--ייתנו לבית הכנסת שהוא רגיל בו; ואם היה רגיל בשניהם, ייתנו לשניהם.  האומר תנו מאתיים דינר לעניים, ייתנו לעניי אותה העיר.