משנה תורה לרמב"ם -> ספר זרעים -> הלכות מתנות עניים

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הלכות מתנות עניים פרק ד

א  איזה הוא לקט--זה הנופל מתוך המגל בשעת הקצירה, או הנופל מתוך ידו כשיקבץ השיבולים ויקצור:  והוא, שיהיה הנופל שיבולת אחת או שתיים; אבל אם נפלו שלוש כאחת, הרי שלושתן לבעל השדה.  והנופל מאחר המגל, או מאחר היד--אפילו שיבולת אחת, אינה לקט.

ב  היה קוצר בידו בלא מגל, הנופל מתוך ידו אינו לקט; אבל התולש דברים שתולשין אותן, הנופל מתוך ידו לקט.  היה קוצר או תולש דבר שדרכו להיתלש, ואחר שקצר מלוא זרועו או תלש מלוא קומצו, הכהו קוץ ונפל מידו על הארץ--הרי זה של בעל הבית.

ג  היה קוצר ונשארה שיבולת אחת לא נקצרה, ונקצר כל סביבותיה--אם היה ראשה מגיע לקמה שבצידה ויכולה להיקצר עם הקמה, הרי היא של בעל השדה; ואם לאו, הרי היא של עניים.  [ד] היו שתי שיבולות זו בצד זו--הפנימית יכולה להיקצר עם הקמה, והחיצונה יכולה להיקצר עם הפנימית ואינה יכולה להיקצר עם הקמה--הפנימית ניצולת, ומצלת את החיצונה:  שהרי היא כנופלת מתוך המגל, ואף על פי שעדיין לא נקצרה.  והשיבולים שבקש, הרי הן של בעל השדה.

ד  [ה] הרוח שפיזרה את העומרים, ונתערב קציר של בעל הבית עם הלקט--אומדין את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים:  מפני שזה אונס.  וכמה הוא שיעור זה, ארבעת קבין תבואה לכל בית כור.

ה  [ו] לקט שנפל לארץ, ולא ליקטוהו עניים, ובא בעל הבית, והגדיש את הקציר שלו על הארץ--כיצד הוא עושה:  מפנה הגדיש שלו כולו למקום אחר, וכל השיבולים הנוגעות בארץ כולן לעניים, מפני שאין אנו יודעים איזו היא מהם שהייתה לקט, וספק מתנות עניים לעניים--שנאמר "תעזוב" (ויקרא כג,כב), הנח לפניהם משלך.

ו  [ז] ולמה אין אומדין אותה, וייתן לעניים מה שראויה לעשות לקט:  מפני שעבר והגדיש על הלקט, קנסוהו; ואפילו היה שוגג, ואפילו היה הלקט שעורים והגדיש עליו חיטין, ואפילו קרא לעניים ולא באו, ואפילו הגדישוהו אחרים שלא מדעתו--כל הנוגעות בארץ, הרי הן לעניים.

ז  [ח] הוצרך לרבץ את שדהו קודם שילקטו העניים לקט שבה--אם היזקו מרובה על הפסד הלקט, מותר לרבץ; ואם הפסד הלקט מרובה על הפסדו, אסור לרבץ.  ואם קבץ את כל הלקט, והניחו על הגדר עד שיבוא העני וייטלנו--הרי זו מידת חסידות.

ח  [ט] זרעים הנמצאים בחוררי הנמלים--אם היו החורים בתוך הקמה, הרי הוא של בעל השדה:  שאין לעניים מתנה בתוך הקמה.  ואם היו במקום שנקצר, הרי זה של עניים:  שמא מן הלקט גררוהו; ואף על פי שנמצא שחור, אין אומרים הרי זה משנה שעברה--שספק הלקט, לקט.

ט  [י] שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש--הרי זה מפריש שתי שיבולות ואומר על אחת מהן, אם הלקט היא זו הרי היא לעניים, ואם אינה לקט הרי המעשרות שהיא חייבת בהן שיבולת זו קבועים בשיבולת שנייה; וחוזר ומתנה כן, על שיבולת שנייה, ונותן את אחת מהן לעני, והאחרת תהיה מעשר.

י  [יא] לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו; אבל האריסין והחכורות והמוכר קמתו לחברו לקצור, ילקט בנו אחריו.  ויש לפועל להביא את אשתו ובניו ללקט אחריו, ואפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו בשכרו.

יא  [יב] מי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ומונע את אחד, או שסייע את אחד מהן על חברו--הרי זה גוזל את העניים.  [יג] ואסור לאדם להרביץ ארי וכיוצא בו בתוך שדהו, כדי שייראו העניים ויברחו.

יב  היו שם עניים שאינן ראויין ליטול לקט--אם יכול בעל הבית למחות בידן, ממחה; ואם לאו, מניחן מפני דרכי שלום.  [יד] המפקיר את הלקט עם נפילת רובו, אינו הפקר--מאחר שנשר רובו, אין לו בו רשות.

יג  [טו] איזה הוא פרט--זה גרגר אחד או שני גרגרים, הנפרטים מן האשכול בשעת הבצירה; נפלו שלושה גרגרים בבת אחת, אינו פרט.  [טז] היה בוצר וכורת את האשכול, והוסבך בעלין ונפל לארץ ונפרט--אינו פרט.

יד  היה בוצר ומשליך לארץ--כשמפנה האשכולות, אפילו חצי אשכול הנמצא שם פרט; וכן אשכול שלם שנפרט שם, הרי הוא פרט.  והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים.

טו  [יז] איזו היא עוללות--זה אשכול הקטן שאינו מעובה כאשכולות, שאין לו כתף, ואין ענביו נוטפות זו על זו אלא מפוזרות:  יש לה כתף ואין לה נטף, נטף ואין לה כתף--הרי היא של בעל הכרם; ואם ספק, לעניים.

טז  [יח] איזה הוא כתף, פסיגין המחוברות בשדרה זו על גבי זו; נטף, ענבים המחוברות בשדרה ויורדות:  והוא שיהיו כל הענבים שבעוללות, נוגעין בפס ידו.  ולמה נקרא שמו עולל, מפני שהוא לשאר האשכולות כעולל לאיש.  [יט] ואין בעל הבית חייב לבצור העוללות וליתנן לעניים, אלא הן בוצרין אותן לעצמן; וגרגר יחידי, הרי הוא עוללות.

יז  [כ] זמורה שהיה בה אשכול, ובארכובה של זמורה עוללת--אם נקרצת עם האשכול, הרי היא של בעל הכרם; ואם לאו, הרי היא של עניים.  [כא] כרם שכולו עוללות, הרי הוא של עניים--שנאמר "וכרמך לא תעולל" (ויקרא יט,י), אפילו כולו עוללות.  ואין הפרט והעוללות נוהגין אלא בכרם בלבד.

יח  [כב] אין העניים זוכין ליקח פרט ועוללות, עד שיתחיל בעל הכרם לבצור את כרמו--שנאמר "וכי תבצור כרמך, לא תעולל" (ראה דברים כד,כא); וכמה יבצור ויהיו זוכין בהן, שלושה אשכולות שהן עושין רביע.

יט  [כג] המקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים; ואם משנודעו העוללות--העוללות לעניים, וייתנו שכר גידולם להקדש.

כ  [כד] הזומר את הגפן אחר שנודעו העוללות, הרי זה זומר כדרכו; וכשם שכורת האשכולות, כך כורת העוללות.

כא  [כה] גוי שמכר כרמו לישראל לבצור, חייב בעוללות; ישראל וגוי שהיו שותפים בכרם--חלקו של ישראל חייב, ושל גוי פטור.

כב  [כו] בן לוי שנתנו לו מעשר טבל, ומצא בו עוללות--נותנן לעני; ואם נקרצת עם האשכול, יש לו לעשותה תרומת מעשר על מקום אחר.

כג  [כז] מי שהיו לו חמש גפנים, ובצרם לתוך ביתו--אם לאוכלן ענבים--פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הרבעי, וחייב בעוללות; ואם בצרן יין--חייב בכול, אלא אם כן שייר מקצתן.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך