משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות כלאיים

הלכות כלאיים פרק י

א  אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתים בלבד, שנאמר "לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב,יא).  ויש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח, תבניתו כתבנית הזהב, והוא רך ביותר, וכלך שמו; ואסור עם הפשתן מפני מראית העין, שהוא דומה לצמר רחלים.  וכן השיריים והכלך, אסורין מפני מראית העין.

ב  רחל בת עז--צמר שלה, אין לוקין עליו משום כלאיים; אבל אסור הוא מדבריהם, מפני מראית העין.

ג  כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן, צד חיבור בעולם--הרי זה כלאיים מן התורה.  כיצד:  צמר ופשתים שטרפן זה בזה, ושע אותן, ועשה מהן לבדין--הרי אלו כלאיים; טרפן, וטווה אותן כאחד, וארג בגד מטווי זה--הרי זה כלאיים.  [ג] תפר בגד של צמר בשל פשתן, אפילו תפרן במשי, או שתפר בגד צמר בחוטי פשתים, או בגד פשתים בחוטי צמר, או קשר חוט צמר בחוטי פשתן או גידלן, אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן--הרי אלו כלאיים.  ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן, אף על פי שהרצועה באמצע, וכן אם קיפל בגדי צמר ופשתן, וקשרן--הרי אלו כלאיים:  שנאמר "צמר ופשתים יחדיו" (דברים כב,יא), מכל מקום--כיון שנתאחד, נאסר.

ד  ומניין שכל איסורין אלו של תורה--שהרי צרך הכתוב להתיר כלאיים בציצית, כמו שלמדו מפי השמועה, שלא נסמכה פרשת כלאיים לפרשת ציצית, אלא להתיר כלאיים בציצית:  והציצית חוטין קשורין בלבד הן--מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה, שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מדברי סופרים.

ה  הכלאיים, אין לו שיעור:  אפילו חוט כל שהוא של צמר בבגד גדול של פשתן, או של פשתן בצמר--אסור.  [ו] צמר רחלים וצמר גמלים וכיוצא בו, שטרפן זה בזה, וטווה מהן טווי--אם היה החצי מן הרחלים--הרי הכול כצמר, והרי הוא כלאיים עם הפשתן.  ואם היה הרוב מן הגמלים--מותר לערבו עם הפשתן, מפני שצורת הכול צורת צמר גמלים; ואין חוששין לנימות של צמר המעורבין בהן, מפני שאינן חוטי צמר.

ו  [ז] לפיכך עורות הכבשים שעושין מהן בגדים--אף על פי שתופרין אותן בפשתן, מותרין; ואין חוששין לנימות של צמר, אף על פי שנכרכו בכלל חוט הפשתן שתפרו בו, שהרי בטלו במיעוטן.

ז  [ח] וכן הקנבס והפשתן שטרפן זה בזה--אם רוב מן הקנבס, מותר לארוג הטווי מהן עם חוטי צמר; ואם היה מחצה למחצה, אסור.

ח  [ט] העושה בגד כולו צמר גמלים, או צמר ארנבים, או קנבס, וארג בו חוט של צמר מצד זה, וחוט של פשתן מצד זה--הרי זה אסור משום כלאיים.  [י] בגד צמר שנפרם--מותר לפרוף אותו בחוט פשתן, וקושר; אבל לא יתפור.

ט  [יא] לובש אדם בגד צמר ובגד פשתים, וחוגר עליהם מבחוץ--ובלבד שלא יטרוף את המשיחה, ויקשור בה בין כתפיו.

י  [יב] כלאי בגדים--מותר לעשותם ולמוכרם, ואין אסור אלא ללבוש אותן או להתכסות בהן בלבד:  שנאמר "לא תלבש שעטנז" (דברים כב,יא), ונאמר "לא יעלה עליך" (ויקרא יט,יט)--העלייה שהיא דרך לבישה.  אבל אוהל שהוא כלאיים, מותר לישב תחתיו; וכן מותר מן התורה, לישב על מצעות של כלאיים, שנאמר "לא יעלה עליך", אבל אתה מציעו תחתיך.

יא  ומדברי סופרים, אפילו עשר מצעות זו על גבי זו, והתחתון שבהן כלאיים--אסור לישב על העליון, שמא תיכרך נימה על בשרו.  [יג] במה דברים אמורים, ברכין כגון יריעות ושמלות; אבל אם היו קשין ואינן נכרכין, כגון כרים וכסתות--מותר לישב עליהן ולהסב:  והוא, שלא יהיה בשרו נוגע בהם.

יב  [יד] וכן הפרוכת שהיא כלאיים--אם הייתה רכה--אסורה, שמא ייסמך לה השמש ותעלה על בשרו; ואם הייתה קשה שאינה נכרכת, מותרת.  [טו] מנעל שהוא כלאיים, ואין לו עקב--מותר ללובשו:  שעור הרגל קשה הוא, ואינו נהנה כשאר עור הגוף.

יג  [טז] תופרי כסות, תופרין כדרכן--ובלבד שלא יתכוונו, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים; והצנועין, תופרים בארץ.  וכן מוכרי כסות, מוכרין כדרכן--ובלבד שלא יתכוונו בחמה, שיציל להם הכלאיים שעל כתפיהן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים, להתחמם בו; והצנועין, מפשילין במקל.

יד  [יז] לא ייקח אדם ביצה, כשהיא בבגד כלאיים--שהרי הוא נהנה בכלאיים, מפני החמה או מפני הצינה.  וכן כל כיוצא בזה.

טו  [יח] לא ילבוש אדם כלאיים עראי, ואפילו על גבי עשרה בגדים, שאינו מהנהו כלום, ואפילו לגנוב את המכס; ואם לבש כן, לוקה.

טז  [יט] אין אסור משום כלאיים, אלא בגדים שהן דרך חימום--כגון הכותונת, והמצנפת, והמכנסיים, והאבנט, והשמלה, ובגדים שמחפין בהן את השוקיים ואת הידיים וכיוצא בהם.  אבל צלצולין קטנים שעושין אותן העם בבית יד שלהן, לצרור בהן את המעות, או לצרור בהן התבלין, וסמרטוט שמניחין עליו רטייה או מלוגמה או אספלונית וכיוצא בהן--הרי אלו מותרין, אף על פי שבשרו נוגע בהן:  שהרי אין דרך חימום בכך.

יז  [כ] ציץ של עור או משי וכיוצא בהן, שתלה בו חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלין על פני האדם, כדי להפריח הזבובין--אין בו משום כלאיים, שאין דרך חימום בכך.

יח  [כא] המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו, מהן פשתים ומהן צמר--הרי זה מותר, ואף על פי שכורכן על ידו; אבל אם קשרן כולן--נעשו כלאיים, ואסור לו לכורכן על ידו.

יט  [כב] מטפחות שמקנחין בהן הידיים, ומטפחות שמספגין בהן הכלים והקרקעות, ומטפחות ספר תורה, ומטפחות הספרים--אסורים משום כלאיים:  שהרי הידיים נוגעות בהן, והן נכרכין על היד תמיד ומחממין.

כ  [כג] אותות שעושין הכובסין והגרדין בבגדים, כדי שיהיה כל אחד מכיר את שלו--אם הייתה אות של צמר בפשתן, או פשתן בצמר--הרי זה אסור, ואף על פי שאינו חשוב אצלו.

כא  [כד] בגד צמר שחיברו עם בגד פשתן, בתכיפה אחת--אינו חיבור, ואין זה כלאיים; קבץ שני ראשי החוט כאחד, או שתכף שתי תכיפות--הרי זה כלאיים.

כב  [כה] מותר לעשות מן הכלאיים תכריכין למת, שאין על המתים מצוה; ולעשות מהן מרדעת לחמור, ויושב עליה--והוא, שלא יהיה בשרו נוגע בה, ולא יניח מרדעת זו על כתפו, אפילו להוציא עליה את הזבל.  [כו] המת והבהמה שהיו מלובשין כלאיים, מותר לנושאן על כתפו.

כג  [כז] בגד צמר שאבד בו חוט פשתן, או בגד פשתן שאבד בו חוט צמר--הרי זה לא ימכרנו לגוי, שמא ימכרנו הגוי לישראל; ולא יעשנו מרדעת לחמור, שמא ימצא אותו אחר ויקרענו מעל המרדעת וילבשנו--שהרי אין הכלאיים ניכר בו.  וכיצד היא תקנת בגד זה:  צובעו--שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד, ומיד הוא ניכר לו ושומטו; ואם לא ניכר, הרי זה מותר, שמא נשמט והלך לו, שהרי בדק ולא מצאו.  וכבר ביארנו בביאות אסורות, שכל איסורי ספקות מדברי סופרים; ולפיכך הקלו בספק זה.

כד  [כח] הלוקח כלי צמר מן הגויים--צריך לבודקן יפה יפה, שמא תפורין הן בפשתן.

כה  [כט] הרואה כלאיים של תורה על חברו--אפילו היה מהלך בשוק--קופץ לו, וקורעו עליו מיד:  ואפילו היה רבו שלימדו חכמה--שאין כבוד הברייות, דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה.  ולמה נדחה בהשב אבידה, כמו שיתבאר--מפני שהוא לאו של ממון; ולמה נדחה בטומאת מת--הואיל ופרט הכתוב, ומפי השמועה למדו, "לאחותו" (ויקרא כא,ג; במדבר ו,ז) אינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה.

כו  אבל דבר שאיסורו מדבריהם--הרי הוא נדחה מפני כבוד הברייות, בכל מקום; ואף על פי שכתוב בתורה "לא תסור, מכל הדבר" (ראה דברים יז,יא), הרי לאו זה נדחה מכלל מפני כבוד הברייות.

כז  לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם--אינו קורעו עליו בשוק, ואינו פושט בשוק, עד שמגיע לביתו; ואם היה של תורה, פושטו מיד.

כח  [ל] הלובש כלאיים, או המתכסה בו--לוקה; היה לבוש בכלאיים כל היום כולו, אינו לוקה אלא אחת.  הוציא ראשו מן הבגד והחזירו, הוציא ראשו והחזירו--אף על פי שלא פשט הבגד כולו, הרי זה חייב על כל אחת ואחת.  במה דברים אמורים שהוא חייב אחת על כל היום, בשהתרו בו התראה אחת; אבל אם התרו בו ואמרו לו, פשוט פשוט, והוא לבוש בו, ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו--הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה, ואף על פי שלא פשט.

כט  [לא] המלביש את חברו כלאיים--אם היה הלובש מזיד--הלובש לוקה, והמלביש עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד); ואם לא ידע הלובש שהבגד כלאיים, והמלביש מזיד--המלביש לוקה, והלובש פטור.

ל  [לב] כוהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה--אפילו במקדש--לוקין, מפני האבנט שהוא כלאיים; ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה, שהיא מצות עשה כמו הציצית.