משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות כלאיים

הלכות כלאיים פרק ה

א  הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות, עם זרע הכרם--הרי זה לוקה שתיים:  אחת משום "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט), ואחת משום "לא תזרע כרמך, כלאיים" (דברים כב,ט).  [ב] ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם, עד שיזרע בארץ ישראל חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד; וכן אם חיפה אותם בעפר, לוקה.

ב  וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן, או זרע אחד ירק וזרע אחד מין תבואה וחרצן, במפולת יד--הרי זה לוקה.  [ג] ואינו חייב מן התורה אלא על קנבס, ופול, וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם גמר תבואת הכרם; אבל שאר הזרעים, אסורים מדבריהם.

ג  וכן אסור מדבריהם לזרוע כלאי הכרם, בחוצה לארץ.  [ד] ולמה אסרו לזרוע כלאי הכרם בחוצה לארץ, ולא אסרו כלאי זרעים:  מפני שכלאי הכרם חמורין הם--שאם נזרעו בארץ ישראל, הרי הן אסורין בהניה; וכיון שהן אסורין בהניה בארץ, אסרו לזורען בחוצה לארץ.  [ה] ואין עודרין עם הגוי בכלאיים, אבל עוקרין עימו כדי למעט התפלה.

ד  [ו] אין אסור משום כלאי הכרם, אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד.  אבל שאר מיני זרעים, מותר לזורען בכרם; ואין צריך לומר, שאר אילנות.

ה  [ז] אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים, או ליטע גפן בצד הירק או תבואה.  ואם עשה כן--אף על פי שאינו לוקה, הרי זה קידש; ונאסרו שניהם בהניה--הירק או התבואה, והגפנים.  ושורפין את שתיהן, שנאמר "פן תקדש, המלאה הזרע" (דברים כב,ט); ואפילו הקש של תבואה, והעצים של גפנים האלו--אסורין בהניה, ושורפין אותם.  ולא יסיק בהן תנור וכיריים, ולא יבשל בהם בשעת שריפתן.

ו  [ח] אחד הנוטע, ואחד המקיים כגון שראה כלאיים צמחו בכרמו והניחם--הרי זה קידש.  ואין אדם מקדש, דבר שאינו שלו; לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו--קידש גפנו, ולא נתקדשה התבואה.  סיכך גפן חברו על תבואתו--קידש תבואתו, ולא קידש גפן חברו; סיכך גפן חברו על תבואת חברו, לא קידש אחד מהן.  ומפני זה, הזורע כרמו בשביעית--לא קידש.

ז  [ט] הרואה כלאיים בכרם חברו, וקיימו--הרי זה הרואה, אסור בהניתן; וכל אדם, מותרין בהן.  ואילו קיימן בעל הכרם--היה מקדש אותן לכל אדם, כמו שביארנו.

ח  [י] האנס שזרע כלאיים בכרם חברו--אם נשתקעו הבעלים, אף על פי שלא נתייאשו--הרי זה קידש מן התורה; ואם לא נשתקעו הבעלים, אף על פי שנתייאשו--אינו מקדש אלא מדברי סופרים.

ט  [יא] הרוח שעקרה פאירות הגפן, ושלחה אותן על התבואה--יגרור אותן מיד; ואם אירעו אונס, ולא סילקן--הרי אלו מותרין, ולא נתקדשו.

י  [יב] אנס שזרע הכרם--כשייצא האנס--יקצור הזרע מיד, ואפילו בחולו של מועד.  ואם לא מצא פועלים, יוסיף להן עד שליש בשכרן; ביקשו ממנו יותר מכאן, עד שלא מצא פועלים--הרי זה מבקש בנחת וקוצר.  ואם נשתהה הזרע עד שהגיע לעונת שיקדש--הרי זה יקדש, וייאסרו שניהם.

יא  [יג] מאימתיי תבואה או ירק מתקדשין, משישרישו; ענבים, משייעשו כפול הלבן:  שנאמר "המלאה הזרע אשר תזרע, ותבואת, הכרם" (דברים כב,ט)--עד שיזריע זה, ויהיה זה תבואה; אבל תבואה שיבשה כל צורכה, וענבים שבשלו כל צורכן--אינן מתקדשות.

יב  כיצד:  תבואה שיבשה כל צורכה, ובא ונטע גפן בתוכה, וכן ענבים שבשלו כל צורכן, וזרע תבואה או ירק בצידן--אף על פי שזה אסור, אינן מתקדשות.

יג  [יד] כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן, אלא עדיין הן בוסר, וזרע בתוכו ירק או תבואה, והשרישו--הרי זה לא קידש.  ואף על פי כן קונסין אותו, ואוסרין את הזרע; אבל הבוסר, מותר.  ואם עקר הזרע קודם שייעשו הענבים כפול הלבן, הרי הוא מותר בהניה.  מקצתן נעשו כפול הלבן, ומקצתן לא נעשו--את שנעשו, נתקדשו; ושלא נעשו, מותרין.

יד  [טו] ענבים שנעשו כפול הלבן, וזרע בצידן תבואה או מיני ירקות, וליקט הזרע קודם שישריש--הרי זה מותר בהניה; ואם השריש, אסור.

טו  [טז] גפן שיבשו העלין שלה, ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור--אסור לזרוע בצידה ירק או תבואה; ואם זרע, לא קידש.  וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב, המונח בכרם--לא קידש; ומכין אותו מכת מרדות.  אבל עציץ נקוב, הרי הוא כארץ.

טז  [יז] היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים, או שיצאו מן הזבלים או עם המים, או שהיה זורע או זורה בשדה לבן וסיערתו הרוח לאחוריו ונפלו הזרעים בכרם, וצמחו--הרי זה לא נתקדש:  שנאמר "אשר תזרע" (דברים כב,ט), וזה לא זרע.  וחייב לעקור, כשיראה; ואם קיימן, הרי זה קידש.

יז  סיערתו הרוח לפניו, וראה הזרעים שנפלו לכרם--הרי זה כזורע.  וכיצד יעשה:  אם צמחו העשבים--יהפוך אותם במחרשה, ודייו.  ואם מצאן שנעשו אביב--ינפץ אותו אביב כדי להשחיתו, שהכול אסור בהניה; ואם מצאה שנעשת דגן, הרי זו תישרף.  ואם ראה אותן, וקיימן--הרי אלו יישרפו עם הגפנים הסמוכות להן.

יח  הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו--אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה, הרי זה לא קידש:  עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין, רוב העם באותו מקום.  כיצד:  המקיים קוצים בכרם בערב, שרוצים בקוצים לגמליהם--הרי זה קידש.

יט  האירוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני זרעים, אינן כלאיים בכרם; והקנבס והקינרס וצמר גפן, הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם.  וכן כל מיני דשאים שעולין מאליהן בשדה, הרי הן מקדשין בכרם.  ופול המצרי, מין זרעים ואינו מקדש.

כ  הקנים והוורד והאטדין--מיני אילן, ואינן כלאיים בכרם.  [כ] זה הכלל--כל המוציא עלין מעיקרו, הרי זה ירק; וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו, הרי זה אילן.  והצלף, אילן לכל דבר.

כא  הרואה ירק בכרם ואמר, כשאגיע לו אלקטנו--מותר; הגיע לו, ועבר מעליו ואמר, כשאחזור לו אלקטנו--אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתיים, הרי זה קידש.

כב  וכיצד משערין שיעור זה:  רואין אם נחתך ירק זה או מין תבואה זה מן הארץ, בכמה זמן ייבש--הגע עצמך שייבש עד שלא תישאר בו ליחה, במאה שעה.  אם נשתהה בארץ משהגיע לו חצי שעה, הרי הוסיף במאתיים ואסור; ואם נשתהה פחות מחצי שעה, מותר.

כג  אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק, בתוך הכרם; ואם הניחו תחת הגפן, ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתיים--הרי זה קידש.

כד  בצל שנטעו בכרם, ואחר כך נעקר הכרם, ואחר כך צמחו הבצלים מן העיקר הנטוע--אף על פי שרבו הגידולים על עיקרו במאתיים, הרי אותו העיקר באיסורו:  שאין גידולי היתר, מעלין את העיקר האסור.