משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות כלאיים

הלכות כלאיים פרק ד

א  מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואין, ושתי שורות בצידן של דלועין, ושתי שורות של פול המצרי, ותלם בין כל מין ומין.  אבל לא יזרע שורה אחת של קישואין, ושורה אחת של דלועין, ושורה אחת של פול המצרי--אף על פי שהתלם מבדיל בין כל מין ומין:  מפני שמינין אלו עלים שלהן ארוכין ונמשכין ומסתבכין; ואם זרען שורה בצד שורה, יתערב הכול וייראו כנזרעין בערבוביה.

ב  הייתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות, וביקש לזרוע בתוכה שורות שורות של דלועין--עוקר מן הירק מקום שזורע בו שורה של דלועין, ומבדיל בינה ובין הירק בתלם, ומניח מן הירק רוחב שתים עשרה אמה, ועושה שורה שנייה של דלועין, ומבדיל בינה ובין הירק בתלם; וכן עד מקום שירצה, שנמצא בין כל שתי שורות של דלועין שתים עשרה אמה.  אבל פחות מכאן, אסור--מפני שהעלין מסתבכין מכאן ומכאן בירק שביניהם, ונראה הכול כאילו נזרע בערבוביה.

ג  הייתה שורה של דלעת זרועה, אפילו דלעת יחידית, ובא לזרוע בצידה תבואה--מרחיק בית רובע:  שהרי נמשכו עליה, והחזיקה מקום גדול.  וכל דבר שיהיה בתוך בית הרובע שמרחיקין בין שני המינין עולה מן המידה, כגון הקבר והסלע וכיוצא בהן.

ד  התלם או אמת המים שהן עמוקים טפח--זורעין לתוכן שלושה מיני זירעונים, אחד על שפת התלם מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע.  [ה] ומותר לנטוע שני מינין בתוך גומה אחת, ואפילו קישות ודלעת--והוא שיהיה מין זה נוטה מעל שפת הגומה לכאן והמין האחר נוטה לצד השני, וייראו נבדלין זה מזה.  וכן אם נטע ארבעה מינין בתוך הגומה, והפכן לארבע רוחותיה--הרי זה מותר.

ה  [ו] הרוצה לזרוע שדהו מישר מישר מכל מין--מרחיק בין כל מישר ומישר שתי אמות על שתי אמות, ומצר והולך עד שלא יישאר ביניהן בסוף המישר אלא כל שהוא:  שהרי הן נראין שלא נזרעו בערבוביה.

ו  [ז] רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין--לא יעשה בתוך כל בית סאה יתר על תשע קרחות, כל קרחת מהן בית רובע; ונמצא ריחוק בין כל קרחת וקרחת, קרוב לעשר אמות פחות רביע--שכל בית סאה חמישים על חמישים.  [ח] ומה בין המישר לקרחת, שהמישר ארוך והקרחת מרובעת.

ז  [ט] מיני ירקות שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא מעט מעט, כמו שביארנו--מותר לזרוע מהם אפילו חמישה מינין בתוך ערוגה אחת, שהיא שישה טפחים על שישה טפחים:  והוא שיזרע ארבעה מינין בארבע רוחות ערוגה, ואחד באמצע, וירחיק בין כל מין ומין כמו טפח ומחצה, כדי שלא יינקו זה מזה.  אבל יותר על חמישה מינין, לא יזרע ואף על פי שמרחיק ביניהם--לפי שמינין הרבה בערוגה כזו, הרי הן כנטועין בערבוביה.

ח  [י] במה דברים אמורים, בערוגה שהיא בחורבה ואין שם זרע חוצה לה.  אבל ערוגה בין ערוגות, אסור לזרוע בה חמישה מינין:  שאם יזרע בכל רוח מערוגה זו, ובכל רוח מערוגות שסביבותיה--ייראה הכול כמעורב.  ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן, ועלין שבערוגה שבצידה מכאן, עד שייראו מובדלים--מותר; וכן אם עשה תלם בין כל ערוגה לערוגה, מותר.

ט  [יא] ואסור לזרוע חוץ לערוגה בלא תלם ובלא נטייה, ואפילו כנגד הקרנות של ערוגה שאין בהן זרע:  גזירה--שמא יזרע ארבעת המינין בארבע זווייות ערוגה, ויזרע מינין אחרים חוצה לה כנגד הזווייות, ונמצא הכול מעורב.

י  [יב] הייתה הערוגה שישה על שישה, והיה לה גבול טפח סביב--מותר לזרוע בה ואפילו שמונה עשר מין:  שלושה על כל גבול וגבול, ושישה באמצע; וירחיק בין כל מין ומין טפח ומחצה.  ולא יזרע ראש הלפת בתוך הגבול, שמא ימלאהו.  יתר על זה, לא יזרע.

יא  [יג] ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים כעניין זה, מפני שהן נראין כלאיים; אבל מיני ירקות--הואיל ואין דרך בני אדם לזרוע מהן אלא מעט מעט, הרי זה מותר כמו שביארנו.

יב  [יד] גבול שהיה גבוה טפח, וזרעו בו מינין הרבה כמו שביארנו, ונתמעט מטפח מאחר שנזרע בו--כשר, שהיה כשר מתחילתו.

יג  [טו] הרוצה למלאות כל גינתו מיני ירק רבים, ולא ירחיק ביניהם--עושה הגינה כולה ערוגות ערוגות מרובעות, אפילו שישה על שישה, ועושה בכל ערוגה חמישה עיגולין, ארבעה בארבע רוחותיה ואחד באמצע; וזורע מין בכל עיגול, וזורע ארבעה מינים אחרים בארבע קרנות ערוגה:  נמצאו תשעה מינין בכל ערוגה, והן נראין מובדלין זה מזה; ואינו מפסיד אלא מה שבין העיגולין בלבד--שהוא מניחו חרב כדי שייראו העיגולין מובדלין מן הקרנות, ומובדלין זה מזה.

יד  ואם רצה שלא יפסיד כלום--אם היו העיגולין זרועין שתי, זורע מה שביניהן ערב; ואם היו זרועין ערב, זורע מה שביניהן שתי:  כדי שייראו מובדלין.

טו  [טז] מכל אלו הדברים נתבאר לך, שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה--אין חוששין למראית העין, כמו שביארנו; ובזמן שייראו מובדלים זה מזה--אין חוששין ליניקתו, אפילו הן זה בצד זה כמו שיתבאר עתה.