משנה תורה לרמב"ם ספר זרעים הלכות כלאיים

הלכות כלאיים פרק א

א  הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל--לוקה, שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט); [ב] ואחד הזורע, או המנכש, או המחפה--כגון שהייתה חיטה אחת ושעורה אחת, או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ, וחיפה אותן בעפר, בין בידו בין ברגלו בין בכלי--הרי זה לוקה.  ואחד הזורע בארץ, או בעציץ נקוב; אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב, מכין אותו מכת מרדות.

ב  [ג] אסור לזרוע כלאיים לגוי, ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים.  ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקר אותן; ואם קיים, אינו לוקה.  ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו, בחוצה לארץ; ואפילו לערב הזרעים לכתחילה, ולזורען בחוצה לארץ--מותר.  ודברים אלו, דברי קבלה.

ג  [ד] אין אסור משום כלאי זרעים, אלא זרעים הראויין למאכל אדם; אבל עשבים המרים, וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה, וכיוצא בהן--אין בהן משום כלאי זרעים.

ד  [ה] כלאי האילנות, הרי הם בכלל מה שנאמר "שדך לא תזרע כלאיים" (ויקרא יט,יט).  כיצד:  המרכיב אילן באילן, כגון שהרכיב ייחור של תפוח באתרוג, או אתרוג בתפוח--הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; וכן המרכיב ירק באילן, או אילן בירק--לוקה בכל מקום.  [ו] ואסור לישראל להניח הגוי שירכיב לו אילנו כלאיים.

ה  ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן, כאחד; וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען, כאחד--שאין לך כלאיים באילנות, אלא הרכבה בלבד.

ו  [ז] הזורע זרעים כלאיים, וכן המרכיב אילנות כלאיים--אף על פי שהוא לוקה--הרי אלו מותרין באכילה, ואפילו לזה שעבר וזרען:  שלא נאסר אלא זריעתן בלבד.  ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאיים, ולזרוע מזרע הירק שהורכב כלאיים.

ז  [ח] הזירעונים נחלקין לשלושה חלקים:  האחד מהן, הוא הנקרא תבואה; והיא חמישה מינין--החיטים, והכוסמין, והשעורין, ושיבולת שועל, והשיפון.

ח  והשני מהן, הוא הנקרא קטנייות; והן כל זרעים הנאכל לאדם, חוץ מן התבואה--כגון הפול, והאפונים, והעדשים, והדוחן, והאורז, והשומשמין, והפרגין, והספיר, וכיוצא בהן.

ט  והשלישי מהן, הוא הנקרא זירעוני גינה; והן שאר הזירעונים שאינן למאכל אדם, והפרי של אותו הזרע מאכל אדם--כגון זרע הבצלים והשומין, וזרע החציר והקצח, וזרע לפת, וכיוצא בהן; וזרע פשתן, הרי הוא בכלל זירעוני גינה.

י  כשייזרעו כל מיני זירעונים אלו, ויצמחו--נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא, ונקרא ירק.  [ט] ויש מזירעוני גינה זירעונים שדרכן לזרוע מהן שדות, כגון הפשתן והחרדל; ואלו הן הנקראים מיני זרעים.

יא  ויש מזירעוני גינה זרעים שאין דרך בני אדם לזרוע מהם אלא ערוגות ערוגות קטנות, כגון הלפת והצנון והתרדים והבצלים והכוסבר והכרפס והמרור וכיוצא בהן; ואלו הן הנקראים מיני ירקות.