משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות נזירות

הלכות נזירות פרק י

א  אין אדם מגלח תגלחת אחת, ועולה לו לנזרו ולצרעתו; ותגלחת הצרעת בזמן שהוא ספק מצורע, אינה דוחה את הנזירות.

ב  לפיכך מי שנזר שנה אחת, והיה בכל השנה הזאת ספק מצורע וספק טמא מת, או שהיה בה ספק מצורע ובסוף השנה ניטמא בספק--הרי זה מונה שבעת ימים, ומזה בשלישי ושביעי, ואינו מגלח בשביעי; ואינו יכול לשתות ביין ולהיטמא למת, אלא לאחר ארבע שנים, ואוכל בקודשים, לאחר שתי שנים:  מפני שהוא צריך לגלח ארבע תגלחות--תגלחת טהרה, ותגלחת טומאה מספק; ושתי תגלחות שמגלח המצורע, שהרי הוא ספק מצורע.

ג  [ב] תגלחת ראשונה--מגלח אותה אחר שנה ראשונה, ומגלח בה ראשו וזקנו וגבות עיניו, ומיטהר בעץ ארז ואיזוב וציפורים כשאר מצורעין:  אם אינו טמא מת ולא מצורע, הרי היא תגלחת טהרה של נזירותו; ואם הוא מצורע ודאי בשנה ראשונה, הרי היא תגלחת ראשונה של מצורע.

ד  ושוהה שנה אחרת כמניין ימי הנזירות, ואחר כך מגלח תגלחת שנייה של מצורע--שאינו יכול לגלח אחר שבעה כשאר מצורעין, שמא אינו מצורע אלא טמא מת ודאי היה; ושנה שנייה זו, הרי הוא בה נזיר שאסור לגלח.  ומאחר שגילח שתי תגלחות אלו, שלמה טהרת הצרעת ומותר לאכול בקודשים.

ה  ושוהה שנה שלישית, ואחר כך מגלח תגלחת שלישית--שמא מצורע ודאי היה בשנה ראשונה ולא היה טמא מת, ושנה ראשונה לא עלתה לו מפני שהיא ימי חולטו, ושנה שנייה לא עלתה לו, מפני שהיא ימי סופרו של מצורע שבין תגלחת ראשונה ושנייה; לפיכך צריך לשהות שנה שלישית בנזירותו, ומגלח תגלחת שלישית לנזירותו--והיא תגלחת טהרה.

ו  או שמא טמא מת ודאי היה ומצורע ודאי, ואין תגלחת אחת עולה לנזירותו ולצרעתו; ונמצאת תגלחת ראשונה ושנייה תגלחת צרעת, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה, ואין אחת משלוש השנים עולה לו, שהרי השלישית תגלחת טומאה.

ז  לפיכך צריך לשהות שנה רביעית בנזירות, ומגלח תגלחת רביעית.  ושיערו בכל תגלחת ספק, אסור בהניה מספק--ששיער נזיר שנצטרע, מותר בהניה.

ח  [ג] וכן אם נדר עשר שנים נזירות, והיה בהן ספק מצורע ונולד לו ספק טומאה בסופן--הרי זה אינו שותה ביין עד ארבעים שנה; ומגלח ארבע תגלחות, אחת בסוף כל עשר שנים--תגלחת ראשונה לספק ימי צרעתו, ושנייה לספק ימי סופרו של מצורע, ושלישית לספק טומאתו, ורביעית תגלחת טהרה.

ט  [ד] וכיצד מביא זה קרבנותיו--אם היה עשיר, כותב נכסיו לאחרים:  שמצורע עשיר שהביא קרבן עני, לא יצא.  ואחר כך מביא חטאת העוף ועולת בהמה בתגלחת ראשונה ושנייה ושלישית--וכל חטאת עוף מהן, לא תיאכל מפני שהיא ספק; ומביא בתגלחת רביעית, קרבן נזיר טהור, שהוא שלוש בהמות כמו שביארנו.

י  [ה] שלוש חטאת העוף שמביא בשלוש התגלחות--חטאת ראשונה, לספק טומאתו; שנייה לספק צרעתו, שאין המצורע מביא קרבנו אלא לאחר תגלחת שנייה.  וכן חטאת שלישית לספק טומאתו, שאין תגלחת אחת עולה לנזרו ולצרעתו; ושמא מצורע ודאי וטמא ודאי היה, שהתגלחת הראשונה והשנייה לצרעתו כמו שביארנו, ותגלחת שלישית תגלחת טומאה, ולפיכך צריך להביא קרבן טומאה בשלישית.

יא  [ו] שלוש עולות בהמה שמביא עימהן--על הראשונה הוא מתנה ואומר אם טהור אני, זו מחובתי, ואם טמא אני, הרי היא נדבה; וכן הוא אומר בשנייה, ובשלישית.

יב  [ז] ומביא קרבן טהרה בתגלחת רביעית, ומתנה ואומר:  אם טמא הייתי--עולה ראשונה נדבה, וזו חובה; ואם מוחלט הייתי--עולה ראשונה חובת מצורע, וזו חובת נזירות, ושתיים האמצעייות נדבה.

יג  ואם טהור מטומאת מת הייתי, ומצורע--עולה הראשונה חובה וכן השנייה, אחת לחובת מצורע ואחת לחובת נזירות, ושלישית ורביעית נדבה, והשאר קרבן טהרתי.

יד  ואם טמא מת הייתי, ומצורע--עולה ראשונה חובת צרעת, ושנייה ושלישית נדבה, וזה קרבן תגלחת טהרה.  [ח] אבל האשם והעולה--אינן מעכבין לא בתגלחת טומאה, ולא בצרעת.

טו  נמצאת אומר:  אם הוא מצורע ודאי, ולא ניטמא במת--הרי טהר בציפורין, וחטאת העוף היא חטאתו, ולא תיאכל מפני שהיא ספק; ועולת בהמה שעימה, מקרבן תגלחת טהרה, כדי שיגלח על בהמה.  ואם טמא מת הוא, הרי עולת בהמה נדבה.

טז  ואם אינו מצורע, וטמא מת הוא--חטאת העוף קרבן נזיר שניטמא, ועולת בהמה נדבה, והרי הביא קרבן טהרה באחרונה.  ואם אינו טמא מת, ולא מצורע--עולת בהמה שהביא בתגלחת ראשונה היא מחובת תגלחת טהרה; וחטאת העוף באה על ספק, והרי לא נאכלת.

יז  [ט] במה דברים אמורים שהוא מגלח ארבע תגלחות, בשהיה קטן או אישה.  אבל האיש אינו מגלח מספק, לא תגלחת טומאה ולא תגלחת צרעת--שמא טהור הוא, ונמצא מקיף פיאת ראשו שלא במקום מצוה; לפיכך אינו מגלח אלא תגלחת טהרה בלבד--שאין ארבע תגלחות אלו לעכב, אלא למצוה.

יח  [י] נזיר שנצטרע ודאי וניטמא בספק, כיצד הוא עושה:  אחר שיטהר מצרעתו, מזה בשלישי ושביעי, ומגלח תגלחת טומאה; ומתחיל למנות נזירותו כולה, שהרי נפלו הימים הראשונים בספק טומאה שניטמא; ומביא קרבנות טהרה, ושותה ביין.  ומאחר שיביא קרבן צרעת, אוכל בקודשים.

יט  [יא] ניטמא ודאי והיה מצורע בספק, וטהר מספק צרעתו--מונה ימי נזירות שלמה, ואחר כך מגלח תגלחת הנגע:  שאין תגלחת ספק נגעו דוחה נזירות.  ואחר כך מונה שבעת ימים שבין תגלחת מצורע הראשונה לתגלחת שנייה, ומגלח ומביא קרבנותיו; ואוכל בקודשים, אם הזה בשלישי ושביעי.  ואחר כך מונה שבעה אחרות לטומאת מת, ומגלח תגלחת טומאה; ואחר כך מונה נזירותו, כולה.

כ  [יב] וכן אם היה טמא ומצורע בוודאי--לאחר שיטהר מצרעתו, מגלח תגלחת צרעת הראשונה, ומזה בשלישי ושביעי, ומגלח ראשו וזקנו בשביעי, והיא תגלחת שנייה של צרעת; ומביא קרבנותיו בשמיני, ואוכל בקודשים.  וסופר שבעה, ומגלח תגלחת טומאה; ואחר כך סופר ימי נזירות שלמה, ומביא קרבן טהרה ושותה ביין.  [יג] ולמה סופר שבעה, שאין שבעת ימי הטומאה עולין בשבעת ימי הספירה שבין תגלחת ותגלחת של מצורע.

כא  [יד] האומר הריני נזיר אם אעשה כך וכך, או אם לא אעשה, וכיוצא בזה--הרי זה רשע, ונזירות כזו מנדרי רשעים היא; אבל הנודר לה' דרך קדושה--הרי זה נאה ומשובח, והרי נאמר בו "נזר אלוהיו, על ראשו . . . קדוש הוא, לה'" (במדבר ו,ז-ח); ושקלו הכתוב בנביא, שנאמר "ואקים מבניכם לנביאים, ומבחוריכם לנזירים" (עמוס ב,יא).