משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות נזירות

הלכות נזירות פרק ז

א  יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, ולא סותר את הקודמין, ואף על פי שניטמא בהן טומאת שבעה:  לפי שלא נאמר בו וכי ייטמא לנפש, אלא "וכי ימות מת עליו" (במדבר ו,ט)--עד שייטמא בטומאות שהן מעצמו של מת, ואחר כך יביא קרבנות טומאה ויגלח תגלחת טומאה וייפלו כל הימים הראשונים.

ב  ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן:  על הנפל, ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין; ועל כזית מבשר המת; ועל כזית נצל; ועל עצמות שהן רוב מניין העצמות, אף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל עצמות שהן רוב בניינו של מת, ואף על פי שאין בהן רובע הקב, ועל חצי קב עצמות, אף על פי שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו--וכל העצמות יהיו משל מת אחד, לא משני מתים; ועל השדרה הבאה ממת אחד; ועל הגולגולת של מת אחד; ועל אבר מן המת הבא ממת אחד, ועל אבר מן החי מאדם אחד--שיש עליהן בשר הראוי לעלות בו ארוכה בחי; ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד; ועל מלוא חופניים רקב המת.

ג  איזה הוא נצל, זה בשר המת שנימוח ונעשה ליחה סרוחה.  [ג] ואין רקב המת מטמא, עד שייקבר ערום בארון של שיש ויהיה כולו שלם:  חסר ממנו אבר, או שנקבר בכסותו, או בארון של עץ או של מתכת--אין לו רקב.  ולא אמרו רקב אלא למת בלבד, להוציא הרוג--שהרי חסר דמו.

ד  קברו שני מתים כאחד, או שגזזו שיערו או ציפורניו וקברום עימו, או אישה עוברה שמתה ונקברה ועוברה במעיה--אין הרקב שלהם מטמא; וכן אם טחן המת עד שנעשה רקב, אינו מטמא--עד שירקיב מאליו.

ה  טחן את המת, והניח עפרו עד שהרקיב כולו, או שהרקיב כשהוא חי, ומת והרקיב הכול--הרי זה ספק; ואם ניטמא לרקב זה, הרי הוא ספק טמא.  וכן אם ניטמא ברובע עצמות הבאות משדרה, או מן הגולגולת באוהלן--הרי זה ספק טמא.

ו  [ה] כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו--אם נגע נזיר באחת מהן, או נשאה, או האהיל הנזיר עליה, או האהילה הטומאה על הנזיר, או היה הנזיר ואחת מן הטומאות האלו באוהל אחד--הרי זה מגלח תגלחת טומאה, ומביא קרבן טומאה, וסותר את הכול:  חוץ מן הרקב, שאינו מטמא במגע--שאי אפשר שייגע בכולו, שהרי אינו גוף אחד; אבל אם נשאו, או ניטמא באוהלו--מגלח.

ז  [ו] וכן נזיר שנגע בעצם המת, אפילו עצם כשעורה, או נשאו--הרי זה מגלח עליו, ומביא קרבנות טומאה, וסותר את הקודמין; ואין עצם אחד מטמא באוהל.

ח  אבל אם ניטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא, או שהאהיל עליו ועל אחת מן השתים עשרה השריגים היוצאים מן האילנות, או הפרעות היוצאות מן הגדר, או מיטה או גמל וכיוצא בו, או שניטמא באוהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב בניין ולא רוב מניין, או שניטמא ברביעית דם מן המת שהיא מטמא במגע ובמשא ובאוהל, או שניטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובאוהל, או שניטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהן בשר כראוי--הרי זה אינו סותר.

ט  [ז] אף על פי שבכל אלו הוא טמא טומאת שבעה, ומזה בשלישי ושביעי--אינו מגלח תגלחת טומאה, ולא מביא קרבנות, ולא סותר את הקודמין; אבל כל ימי הטומאה, אין עולין לו מן מניין ימי נזירותו.

י  [ח] נגע באוהל המת, או בכלים הנוגעים במת--אינו מזה בשלישי ושביעי.  וייראה לי, שזה דין המיוחד בנזיר; אבל כל אדם שניטמא בכלים טומאת שבעה, יזה בשלישי ושביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת.  וכן ייראה לי, שזה שאינו מזה בשלישי ושביעי אם נגע בכלים, כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלים ממניין ימי נזירותו.

יא  [ט] נזיר שנצטרע והוחלט--כל ימי חולטו ושבעת ימי סופרו שסופר אחר שיטהר מצרעתו בין תגלחת ראשונה לשנייה, אין עולין לו מימי נזירותו; אבל ימי הסגר, עולין לו.  וכן אם זב בשרו, בין איש בין אישה--כל ימי זיבתן עולין להן, אף על פי שהן טמאין.  ודבר זה, הלכה למשה מסיניי הוא.

יב  [י] אין צריך לומר, שאם ניטמא הנזיר בשאר טומאות--שימי טומאתו עולין לו, ואינו סותר כלום; ניטמא במת בתוך ימי צרעתו, סותר את כל הקודמין--שהרי בנזירותו הוא עומד, ואף על פי שהוא טמא.

יג  [יא] הנזיר מותר בטומאת מת מצוה, ובתגלחת מצוה; ואסור ביין מצוה, כיין הרשות.  כיצד:  מי שנשבע שישתה היום יין, שהרי מצוה עליו לשתות, ואחר כך נדר בנזיר--חלה נזירות על השבועה, ואסור ביין; ואין צריך לומר שהוא אסור ביין קידוש והבדלה, שאינו אלא מדברי סופרים.

יד  [יב] וכיצד הוא מותר בטומאת מת מצוה:  היה מהלך בדרך, ופגע במת שאין שם מי שיקברנו--הרי זה מיטמא לו, וקוברו.  ודברים אלו, דברי קבלה הן.

טו  [יג] נזיר וכוהן שפגעו במת מצוה--ייטמא נזיר, אף על פי שהוא סותר ימים הראשונים ומביא קרבן טומאה; ואל ייטמא כוהן:  שזה, קדושתו קדושת שעה--ואפילו היה נזיר עולם; והכוהן, קדושתו קדושת עולם.

טז  [יד] פגעו בו שני נזירים, אחד נזיר שלושים יום, ואחד נזיר מאה יום--ייטמא נזיר שלושים יום.  היה אחד נזיר עולם, והשני נזיר לזמן קצוב--ייטמא הנזיר לזמן קצוב:  שנזיר עולם, קדושתו חמורה מזה.

יז  [טו] וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה:  נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות, הרי זה מגלח כל שיערו--שהרי תגלחתו מצות עשה, שנאמר במצורע "וגילח את כל שיערו . . ." (ויקרא יד,ח).  וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה--אם יכול אתה לקיים את שניהם, מוטב; ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה.

יח  והלוא נזיר שגילח בימי נזרו עובר על לא תעשה ועשה, שנאמר "קדוש יהיה--גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה)--ובכל מקום אין עשה דוחה את לא תעשה ועשה שכמותו; ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירותו:  מפני שכבר ניטמא הנזיר בצרעת, וימי חולטו אין עולין לו, כמו שביארנו; והרי אינו קדוש בהן.  ובטיל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה); ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת, ודחה אותו.