משנה תורה לרמב"ם -> ספר הפלאה -> הלכות נזירות

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י

הלכות נזירות פרק ה

א  שלושה מינין אסורין לנזיר--הטומאה, והתגלחת, והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת פרי.  אבל השיכר של תמרים, או של גרוגרות, וכיוצא בהן--מותר לנזיר; "ושיכר" (במדבר ו,ג) זה שנאסר עליו בתורה, הוא השיכר של תערובת היין.

ב  היוצא מן הגפן כיצד:  נזיר שאכל כזית מן הפרי, שהוא ענבים לחים או יבשים או בוסר, או שאכל כזית מפסולת הפרי, שהן הזוגין והן הקליפה החיצונה, או החרצנים והן הפנימיין שזורעין אותן--הרי זה לוקה; וכן אם שתה רביעית יין, או אכל כזית מיין קרוש שהוא הפרי, או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי--הרי זה לוקה.

ג  אבל העלין, והלולבין, ומי גפנים, והסמדר--הרי אלו מותרין לנזיר:  שאינן לא פרי ולא פסולת פרי, אלא מן העץ הן נחשבין.

ד  [ג] כל איסורי הגפן, מצטרפין זה עם זה.  כיצד:  הרי שצירף ענבים לחים עם יבשים עם בוסר וחרצנים וזג, ואכל מן התערובת כזית--לוקה; וכן אם אכלן זה אחר זה, עד שאכל מן הכול כזית--לוקה.  וכן אם שתה רביעית מן התערובת יין וחומץ, לוקה.

ה  [ד] דבר המותר, אינו מצטרף לדבר האסור בנזיר.  כיצד:  יין שנתערב בדבש, אף על פי שטעם הכול טעם יין, ושתה מן התערובת, וכן הצימוקין שדרכן עם הגרוגרות, וטעם הכול טעם צימוקין, ואכל מן התערובת--אינו לוקה:  עד שיהיה מדבר האסור בתערובת כזית בכדי שלוש ביצים, ואכל כשלוש ביצים--כשאר האיסורין השווים בכל אדם, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.

ו  [ה] וכן אם שרה פיתו ביין, והייתה רביעית יין בכדי פרס מן הפת, ואכל כדי פרס, שנמצא שאכל רביעית יין--הרי זה לוקה; ועל זה וכיוצא בו, נאמר בתורה "וכל משרת ענבים" (במדבר ו,ג)--לאסור דבר שנתערב בו היין, וטעמו כטעם היין:  והוא שיהיה טעמו וממשו, כשאר איסורי מאכלות.

ז  [ו] נתערב יין וכיוצא בו בדבש וכיוצא בו, ואין שם טעם יין--הרי זה מותר לנזיר:  לא יהיה זה חמור מחלב ודם.  [ז] היה בו טעם יין, ואין שם רביעית בכדי פרס--הרי זה אסור מדברי סופרים, כמו שביארנו באיסורי מאכלות; ומכין אותו אם אכל, מכת מרדות.

ח  נזיר שאכל כזית ענבים, וכזית חרצן, וכזית זג, וכזית צימוקים, ושתה רביעית יין, ואפילו סחט אשכול ושתה ממנו רביעית--הרי זה לוקה חמש מלקייות:  שכל אחד מהן בלאו אחד הוא.  ולוקה מלקות שישית משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), שהוא שווה בכל הנדרים.

ט  וכן אם אכל כזית זג, או כזית ענבים--לוקה שתיים:  אחת משום זג או משום ענבים, ואחת משום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג).  והוא הדין לנזיר שגילח, או שניטמא--שהוא לוקה שתיים:  אחת על האיסור המיוחד בו, ואחת על האיסור השווה בכל הנדרים שהוא "לא יחל, דברו".

י  [ט] נזיר ששתה רביעית יין, ורביעית חומץ--אינו לוקה אלא אחת, שאינו חייב על היין בפני עצמו ועל החומץ בפני עצמו:  שאין כתוב יין לא ישתה וחומץ לא ישתה, אלא כך כתוב "חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה" (במדבר ו,ג)--כלומר לא ישתה היין ולא דבר שנתערב בו היין והוא השיכר, ואפילו החמיצו; והואיל ולא כפל אלא החומץ, שהוא שם אחד--אינו לוקה על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

יא  [י] נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו--אף על פי שהוא חייב לשמיים על כל רביעית ורביעית, אינו לוקה אלא אחת משום יין ואחת ד"לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג) כמו שביארנו; ואם התרו בו על כל רביעית ורביעית, ואמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה--חייב על כל אחת ואחת.

יב  מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין, ויתרחק ממנו הרבה--שהרי מכשול לפניו:  אמרו חכמים, סביב לכרם לא יקרב.

יג  [יא] נזיר שגילח שערה אחת--לוקה, בין בתער בין בזוג:  והוא שקצצה מעיקרה, כעניין תער.  וכן אם תלשה בידו, לוקה.  ואחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו" (במדבר ו,ה); ואם הניח ממנה כדי ליכוף את ראשה לעיקרה--אינו לוקה, שאין זה כעין תער.

יד  [יב] העביר על ראשו סם שמשיר את השיער, והשיר שיערו--אינו לוקה; אבל ביטל מצות עשה, שנאמר "גדל פרע, שיער ראשו" (במדבר ו,ה).

טו  [יג] נזיר שגילח כל ראשו, אינו לוקה משום התגלחת אלא אחת; ואם התרו בו על כל שערה ושערה, ואמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח--לוקה על כל אחת ואחת.

טז  [יד] נזיר חופף על שיערו בידיו, וחוכך בציפורניו--ואם נפל שיער, אינו חושש:  שהרי אין כוונתו להשיר, ואפשר שלא ישיר.  אבל לא יסרוק במסרק, ולא יחוף באדמה--מפני שמשרת את השיער ודאי; ואם עשה כן, אינו לוקה.

יז  [טו] נזיר שניטמא למת טומאת שבעה--בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר, בין בטומאות שאינו מגלח עליהן--הרי זה לוקה.  [טז] ניטמא למת פעמים הרבה--אף על פי שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמיים, אין בית דין מלקין אותו אלא אחת; ואם התרו בו על כל פעם ופעם, והוא מיטמא--לוקה על כל אחת ואחת.

יח  [יז] במה דברים אמורים, בשניטמא ופירש, וחזר ונגע או נשא או האהיל; אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו, ונגע במת אחר--אינו חייב אלא אחת, אף על פי שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה:  שהרי מחולל ועומד.

יט  [יח] נזיר שנכנס לבית, ושהה שם עד שמת שם מת, או שנכנס לאוהל המת בשידה תיבה ומגדל, ובא חברו ופרע גג התיבה מעליו מדעתו--הרי זה לוקה שתיים:  אחת משום "לא יבוא" (במדבר ו,ו), ואחת משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז)--שהרי טומאה וביאה באין כאחת.  אבל אם נכנס כדרכו, טומאתו קודמת לביאתו--שמעת שיכניס חוטמו או אצבעות רגליו, ניטמא, ואינו חייב משום ביאה, עד שיבוא כולו.

כ  [יט] נכנס לאוהל המת, או לבית הקברות בשגגה, ואחר שנודע לו התרו בו, ולא קפץ ויצא אלא עמד שם--הרי זה לוקה:  והוא שישהה שם כדי השתחוויה, כמו טמא שנכנס למקדש.

כא  [כ] המטמא את הנזיר--אם היה הנזיר מזיד, הנזיר לוקה וזה שטימאו עובר משום "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).  ואם היה הנזיר שוגג וזה שטימאו מזיד, אין אחד מהן לוקה; ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר--לפי שנאמר "וטימא ראש נזרו" (במדבר ו,ט), ואינו לוקה עד שיטמא עצמו מדעתו.

כב  [כא] נזיר טהור שטימא עצמו, לוקה אף משום "לא תאחר לשלמו" (דברים כג,כב)--שהרי איחר נזירות טהרה, ועשה מעשה; וכן אם נזר בבית הקברות, לוקה אף משום "לא תאחר".  הא למדת, שהנזיר שטימא עצמו לוקה ארבע מלקייות:  משום "לא ייטמא" (במדבר ו,ז), ומשום "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג), ומשום "לא תאחר לשלמו"; ומשום "לא יבוא" (במדבר ו,ו)--אם הייתה ביאה וטומאה כאחת, כמו שביארנו.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך