משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות נזירות

הלכות נזירות פרק ב

א  הנודר בנזיר בשוגג או באונס, או שנדר לזרז חברו, או דרך הבאי--הרי זה פטור, כשאר נדרים; ומי שנדר בנזיר, וניחם על נדרו--הרי זה נשאל לחכם, ומתיר לו נזירותו כדרך שמתירין שאר הנדרים.

ב  מי שנדר בנזיר, והלך להביא קרבנותיו שנזר על דעת שיביאם במלאות ימי נזרו, מצאן שנגנבו, או נגנבה בהמה מהן--אם עד שלא נגנבה הבהמה, נזר--הרי זה נזיר; ואם אחר שנגנבה או אבדה או שמתה, נזר--אינו נזיר, שזה נזר בטעות.

ג  המתפיס בנזירות--הרי זה נזיר, כמו שביארנו בדין כל המתפיס בנדר.  [ד] היה נזיר עובר לפניו, ואמר הריני כזה--הרי זה נזיר.  נדר חברו בנזיר, ואמר הוא פי כפיו מיין, או שאמר שיערי כשיערו מלהיגזז--הרי זה נזיר.  וכן אם שמע ואמר ואני, בתוך כדי דיבור, ושמע שלישי בתוך כדי דיבור של שני, ואמר ואני, ואפילו הן מאה--כולן נזירין.

ד  [ה] האומר הריני נזיר כשיהיה לי בן, ושמע חברו ואמר ואני--הרי חברו נזיר מיד.  [ו] האומר לחברו הריני נזיר כשיהיה לך בן, ושמע חברו ואמר ואני--אין זה נזיר:  שלא נתכוון זה האחרון אלא לומר לו שאני אוהב שיהיה לך בן כמו זה, שהרי הוא בוש ממנו.

ה  [ז] האומר הריני נזיר כשיהיה לפלוני בן, ושמע חברו ואמר ואני--הרי זה ספק:  שמא לא נתכוון אלא להיות נזיר כמותו, או לומר שאני אוהב אותו כמותך; וספק נזירות, להקל.

ו  [ח] שניים שהיו מהלכין בדרך, וראו אחד בא כנגדן, ואמר אחד מן השניים, זה ההולך לקראתנו שמעון הוא, ואמר חברו ראובן הוא, ואמר זה הריני נזיר אם יהיה ראובן, ואמר האחר הריני נזיר אם יהיה שמעון--הגיע אליהם והרי הוא ראובן, הרי זה נזיר; ואם היה שמעון, הרי חברו נזיר:  כמו שנדרו.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  לא הגיע אליהם, אלא חזר לאחוריו ונעלם מעיניהם, ולא ידעו מי הוא--אין אחד מהן נזיר.  [ט] וכן האומר הריני נזיר אם היה בכרי זה מאה כור, והלך למודדו--מצאו שנגנב או אבד, אינו נזיר.  וכן כל כיוצא בזה, שספק נזירות להקל.

ח  [י] היו מהלכין בדרך, וראו את הכוי מרחוק, ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה חיה, ואמר אחד הריני נזיר שזה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שזה חיה ובהמה--הרי כולם נזירים:  מפני שהכוי--יש בו דרכים שווה בהן לחיה, ויש בו דרכים שווה בהן לבהמה, ויש בו דרכים שווה בהן לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שווה בהן לא לחיה ולא לבהמה.

ט  והוא הדין אם ראו אנדרוגינוס, ונחלקו בו אם הוא איש או אישה, ונדרו על דרך שנדרו אלו בכוי--הרי כולם נזירים:  שהאנדרוגינוס--יש בו דרכים שווה בהן לאיש, ודרכים שווה בהן לאישה, ודרכים שאינו שווה בהן לא לאיש ולא לאישה, ודרכים שהוא שווה בהן לאיש ולאישה.  [יא] וכל הדרכים האלו בענייני המצוה, לא בטבעו ותולדתו.  וכן דרכי הכוי בענייני המצוה, לא בטבעו ותולדתו.

י  כיצד:  דמו טעון כיסוי כחיה, וחלבו אסור כבהמה; והרי הוא כלאיים עם הבהמה וכן עם החיה, כאילו אינו חיה ואינו בהמה; וטעון שחיטה, כחיה וכבהמה.  ויש בו דינים אחרים, וכל אחד מהן יתבאר במקומו.

יא  וכן האנדרוגינוס מיטמא בלובן כאנשים, ומיטמא באודם כנשים; ואינו נמכר בעבד עברי, לא כאנשים ולא כנשים; וההורגו נהרג עליו, כנשים וכאנשים.  ויש בו דינים אחרים, וכל אחד מהן יתבאר במקומו.

יב  וכן אם ראו אנשים באו כנגדן, מהן פיקחין ומהן סומין--אמר אחד הריני נזיר שאלו פיקחין, ואמר אחד הריני נזיר שאין אלו פיקחין, אמר אחד הריני נזיר שאלו סומין, ואמר אחד הריני נזיר שאין אלו סומין, ואמר אחד הריני נזיר שאלו פיקחין וסומין, ואמר אחד הריני נזיר שאין אלו לא פיקחין ולא סומין--הרי כולם נזירים.  וכן כל כיוצא בזה.

יג  קטן שהגיע לעונת נדרים, ונדר בנזיר--הרי זה נזיר, ומביא קרבנותיו, ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות, כשאר הנודרים.  והאיש מדיר את בנו הקטן בנזיר, אף על פי שלא בא לעונת הנדרים; ואין האישה מדרת את בנה בנזיר.  ודבר זה, הלכה מפי הקבלה הוא; ואינו נוהג בשאר נדרים.

יד  כיצד:  האב שאמר לבנו הקטן, הרי אתה נזיר, או שאמר בני פלוני נזיר, או הרי זה נזיר, ושתק הבן--הרי זה נזיר, וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות.  ואם ניטמא, מביא קרבן טומאה; וכשישלים נזירותו, מביא קרבן טהרה, כשאר הנזירים הגדולים.

טו  לא רצה הבן ומיחה בדבר זה, או שמיחו קרוביו, או שגילח שיערו, או שגילחוהו קרוביו--שהרי נעשה מעשה שגילה דעתם, שלא רצה הוא או קרוביו בנזירות זו--הרי זה אינו נזיר.  ועד מתיי יש לו להדירו, עד שיגדיל וייעשה איש.

טז  הגויים--אין להן נזירות, שנאמר "דבר אל בני ישראל" (במדבר ו,ב).  [יז] נשים ועבדים, יש להן נזירות.  והאב או הבעל מפר נזירות האישה, אם רצה, כשאר הנדרים.  אבל העבד--יש לרבו ליכוף אותו לשתות, ולהיטמא למתים; ואם לא כפה אותו, נוהג בנזירות.

יז  [יח] נדר העבד שאר נדרים שיש בהן עינוי נפש, או שמעכבין את המלאכה, או שהעריך--אין רבו צריך לכופו:  מפני שאין נפשו קנויה לו, לא יחול עליו נדר; למה הדבר דומה, לאוסר פירות אחרים עליהם.  אבל אם אין שם עינוי, ולא דבר שמעכב מלאכה--אינו יכול לכפותו.

יח  נדר עבדו בנזירות, ואמר לו מופר לך--יצא לחירות, וחייב להשלים נזירותו:  שהעבד כופין אותו, ואין מפירין לו; ואם הפר, יצא לחירות.

יט  עבד שנדר בנזירות וברח, או שהלך רבו--הרי זה אסור לשתות יין, כדי שיצטער ויחזור לרשות רבו.  נזר והשלים נזירותו, וגילח ולא ידע רבו, ואחר כך יצא לחירות--הרי זה יצא ידי נדרו; אבל אם נדר, ולא גילח, ויצא לחירות--לא יצא ידי נדרו.  ניטמא, ואחר כך יצא לחירות--מונה משעה שניטמא.

כ  נזירות נוהגת בפני הבית, ושלא בפני הבית; לפיכך מי שנדר בנזיר בזמן הזה--הרי זה נזיר לעולם, שאין לנו בית כדי שיביא קרבנותיו במלאות ימי נזרו.

כא  אין הנזירות נוהגת, אלא בארץ ישראל; ומי שנזר בחוצה לארץ--קונסין אותו ומחייבין אותו לעלות לארץ ישראל, ולהיות נזיר בארץ ישראל כמניין הימים שנדר.

כב  לפיכך מי שנדר בזמן הזה בחוצה לארץ--כופין אותו לעלות לארץ ישראל, ויהיה נוהג נזירות שם עד שימות, או עד שייבנה המקדש, ויקריב קרבנותיו במלאות ימי נזרו.  [כב] וכל זמן שהוא בחוצה לארץ, הרי זה אסור לשתות יין ולהיטמא למתים, ולגלח, וכל דקדוקי נזירות עליו--ואף על פי שאין ימים אלו עולין לו; ואם עבר ושתה, או גילח, או נגע במת וכיוצא בנגיעה--לוקה.