משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים

הלכות נדרים פרק י

א  הנודר או הנשבע שאיני טועם היום, אינו אסור אלא עד שתחשך; שאיני טועם יום אחד, אסור מעת לעת משעת נדרו.  לפיכך הנודר שאינו טועם היום--אף על פי שהוא מותר משתחשך, לא יאכל משתחשך עד שיישאל לחכם:  גזירה--שמא יישבע פעם אחרת יום אחד ויאכל משתחשך, שהרי אין כל העם יודעין הפרש שבין זה לזה.

ב  נדר שאיני טועם יום--הרי זה ספק, ואסור מעת לעת כאומר יום אחד; ואם אכל אחר שחשיכה, אינו לוקה.  שאיני טועם שבת זו--הרי זה אסור בשאר ימי השבת וביום השבת, והרי הוא מותר מאחד בשבת; שאיני טועם שבת אחת--הרי זה אסור שבעת ימים, מעת לעת.  אמר שבת סתם, ולא פירש לא אחת ולא זו--הרי זה ספק, ואסור שבעת ימים מעת לעת; ואם אכל אחר השבת, אינו לוקה כמו שביארנו.

ג  שאיני שותה חודש זה--אסור בשאר החודש; אבל ביום ראש חודש יהיה מותר, אף על פי שהיה חודש חסר.  שאיני טועם חודש אחד--אסור שלושים יום גמורין, מעת לעת.  נדר חודש סתם--אסור שלושים יום מעת לעת, מספק.

ד  שאיני אוכל בשר שנה זו--אפילו לא נשאר מן השנה אלא יום אחד, אין אסור אלא אותו היום; וביום ראש השנה, מותר.  וראש השנה לנדרים, הוא יום ראש חודש תשרי.  שאיני אוכל שנה אחת--הרי זה אסור שנה תמימה, מיום ליום; ואם נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה.  שאיני אוכל שנה--הרי זה אסור מיום ליום, מספק כמו שביארנו.

ה  שאיני שותה יין שבוע זה--אסור בשאר שני השבוע, ובשנת השמיטה; ואינו מותר אלא מראש השנה של מוצאי שביעית.  שאיני שותה יין שבוע אחד--אסור שבע שנים גמורות, מיום ליום.  אמר יובל זה--אסור בשאר שני היובל, ובשנת החמישים עצמה.

ו  שאיני שותה יין עד ראש חודש אדר--אם הייתה שנה מעוברת, ולא ידע שהיא מעוברת כשנדר--אינו אסור אלא עד ראש חודש אדר ראשון; ואם נדר עד סוף אדר, הרי זה אסור עד סוף אדר שני.  ואם ידע שהשנה מעוברת, ונדר עד ראש חודש אדר--אסור עד ראש חודש אדר שני.

ז  האוסר עצמו בדבר עד הפסח--בין שאמר עד לפני הפסח, בין שאמר עד הפסח--אינו אסור אלא עד שיגיע בלבד; ואם אמר עד שיהיה הפסח--הרי זה אסור, עד שייצא הפסח.  אמר עד הקציר או עד הבציר, או שאמר עד שיהיה הקציר או הבציר--אינו אסור אלא עד שיגיע.

ח  זה הכלל:  כל שזמנו קבוע ונדר עדיו, אינו אסור אלא עד שיגיע; ואם נדר עד שיהיה, הרי זה אסור עד שייצא.  וכל שאין לו זמן קבוע, כגון זמן הקציר והבציר--בין שנדר עדיו, בין שנדר עד שיהיה--אין אסור אלא עד שיגיע.

ט  האוסר עצמו בדבר עד הקיץ--הרי זה אסור עד שיתחילו אנשי המקום שנדר בו, להכניס כלכלות תאנים; עד הקציר--עד שיתחילו העם לקצור קציר חיטים, אבל לא קציר שעורים.

י  פירש ואמר, עד שיעבור הקיץ--הרי זה אסור עד שיכפלו העם רוב המחצלאות שבמוקצה, שמייבשין עליהם תאנים וענבים לעשותן גרוגרות וצימוקים:  הכול לפי מקום נדרו של נודר.

יא  [י] כיצד:  הרי שנדר בבקעה ואסר עצמו בדבר עד הקיץ, ועלה להר--אינו מסתכל בקיץ של מקום שהוא בו עתה, אם הגיע אם לא הגיע, אלא בקיץ של מקום שנדר בו, ועליו הוא סומך.  וכן כל כיוצא בזה.

יב  [יא] האוסר עצמו בדבר עד הגשם--הרי זה אסור עד זמן הגשמים, שהוא בארץ ישראל ראש חודש כסליו.  הגיע זמן הגשמים--הרי זה מותר, בין ירדו גשמים בין לא ירדו; ואם ירדו גשמים משבעה עשר במרחשוון, הרי זה מותר.  ואם אמר עד הגשמים--הרי זה אסור, עד שיירדו הגשמים:  והוא, שיירדו מזמן רביעה שנייה, שהיא בארץ ישראל ומקומות הסמוכין לה, משלושה ועשרים במרחשוון ואילך.  ואם פירש ואמר, עד שיפסקו הגשמים--הרי זה אסור עד שיעבור הפסח, בארץ ישראל ובמקומות שהן כמותה.

יג  [יב] מי שהדיר את אשתו במרחשוון ואמר לה, שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח, אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סוכות--הרי זו אסורה ליהנות לו מיד:  גזירה, שמא תלך.  ואם הלכה לפני הפסח, והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח--הרי זה לוקה.

יד  עבר הפסח--אף על פי שהלך התנאי--הרי זה אסור לנהוג חולין בנדרו, ולהניחה שתלך ותיהנה; אלא נוהג בה איסור עד החג כמו שנדר, ואף על פי שתלה הנדר באיסור זמן שעבר.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם הלכה אחר הפסח, אינה אסורה מליהנות לו.

טו  [יג] אמר לה שאין את נהנית לי עד החג, אם תלכי לבית אביך עד הפסח--אסורה ליהנות מיד.  ואם הלכה לפני הפסח, ונמצא מהנה אותה--הרי זה לוקה; ואסורה בהניתו עד החג, ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח.