משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים

הלכות נדרים פרק ז

א  שניים שנאסרה הנאת כל אחד מהן על חברו, בין בנדר בין בשבועה--הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה, מפני שהיא מצוה.  ובמקום שדרכן שנוטל שכר המחזיר את האבידה, ייפול השכר להקדש--שאם ייטול שכר, נמצא נהנה; ואם לא ייטול שכר, נמצא מהנה.

ב  ומותרין בדברים שהן בשותפות כל ישראל, כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך; ואסורין בדברים שהן בשותפות כל אנשי העיר, כגון הרחבה שבעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים.

ג  וכיצד יעשו, כדי שיהיו מותרין בדברים אלו:  כל אחד משניהם כותב חלקו לנשיא, או לאחד משאר העם, ומזכה לו בחלקו על ידי אחר.  ונמצא כל אחד מהן כשייכנס למרחץ שהוא לכל אנשי העיר, או לבית הכנסת--אינו נכנס לרשות חברו, אלא לרשות אחרים:  שהרי כל אחד מהן נסתלק מחלקו במקום זה, ונתנו במתנה.

ד  היו שניהם שותפין בחצר--אם יש בה דין חלוקה--הרי אלו אסורין להיכנס לה, עד שיחלוקו וייכנס כל אחד ואחד לחלקו; ואם אין בה דין חלוקה--כל אחד ואחד נכנס לביתו, והוא אומר בתוך שלו נכנס.  ובין כך ובין כך, שניהם אסורין מלהעמיד ריחיים ותנור ומלגדל תרנגולין בחצר זו.

ה  שניים שהיו שותפין בחצר, ונדר אחד מהן שלא ייהנה בו השני--כופין את הנודר למכור חלקו.  נדר שלא ייהנה הוא בשני--הרי זה מותר להיכנס לביתו, מפני שברשותו הוא נכנס; אבל אינו יכול להשתמש בחצר, כמו שביארנו.

ו  היה אחד מן השוק אסור בהנית אחד משניהם, הרי זה מותר להיכנס לחצר זו--מפני שהוא אומר לו, לתוך של חברך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך.

ז  מי שאסר הנית אומה מן האומות על עצמו--הרי זה מותר ליקח מהן ביותר, ולמכור להן בפחות.  אסר הניתו עליהן--אם שומעין לו שייקח מהן בפחות וימכור ביותר, מותר; ואין גוזרין כאן שלא ימכור, גזירה שמא ייקח--שהרי לא נדר מאיש אחד כדי שנגזור עליו, אלא מאומה כולה, שאם אי אפשר לו לישא וליתן עם זה, יישא וייתן עם אחר.

ח  לפיכך אם אסר הניתן עליו--הרי זה משאילן, ומלווה אותן; אבל לא ישאל מהן, ולא ילווה מהן.  [ח] אסר הניתו עליהן, והניתן עליו--לא יישא וייתן עימהן; וכן הם לא יישאו ולא ייתנו עימו, ולא ישאל ולא ישאיל להן, ולא ילווה מהן, ולא ילווה אותן.  [ט] אסר על עצמו הנית בני העיר--אסור להישאל על נדרו, לחכם מבני אותה העיר ההיא; ואם נשאל והתיר לו, הרי נדרו מותר כמו שביארנו.

ט  [י] מי שאסר הנית הברייות עליו--הרי זה מותר ליהנות בלקט שכחה ופיאה ומעשר עני המתחלק בגרנות, אבל לא שבתוך הבית.

י  [יא] מי שאסר הניתו על הכוהנים, ועל הלויים--הרי אלו באין ונוטלין מתנותיהן על כורחו; ואם אמר כוהנים אלו ולויים אלו--הרי אלו אסורין, וייתן תרומותיו ומעשרותיו לכוהנים ולויים אחרים.  והוא הדין במתנות עניים, עם העניים.

יא  [יב] מי שהייתה הניתו אסורה על חברו, ואין לחברו מה יאכל--הולך אצל החנווני ואומר, איש פלוני אסור בהניתי ואיני יודע מה אעשה:  אם הלך החנווני ונתן לו, ובא ונטל מזה--הרי זה מותר.

יב  [יג] היה ביתו לבנות, גדרו לגדור, שדהו לקצור, והלך אצל הפועלים ואמר, איש פלוני אסור בהניתי ואיני יודע מה אעשה, והלכו הן ועשו עימו, ובאו לזה ונתן להן שכרן--הרי זה מותר:  שנמצא זה שפרע לו חובו, וכבר ביארנו שזה מותר לפרוע חובו.

יג  [יד] היו מהלכין בדרך, ואין לו מה יאכל--נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה; ואם אין עימהן אחר, מניח על הסלע ואומר, הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל.

יד  [טו] נתן לאחד מתנה ואמר לו, הרי הסעודה הזו נתונה לך מתנה, ויבוא פלוני שהוא אסור בהניתי, ויאכל עימנו--הרי זה אסור.  ולא עוד, אלא אם נתן לו סתם, וחזר ואמר לו, רצונך שיבוא פלוני ויאכל עימנו--אם הוכיח סופו על תחילתו, שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא פלוני ויאכל--הרי זה אסור:  כגון שהייתה סעודה גדולה, והוא רוצה שיבוא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול מסעודה זו, שהרי סעודתו מוכחת עליו, שלא גמר להקנות לו.  וכן כל כיוצא בזה.

טו  [טז] כל מתנה שאם הקדישה, לא תהיה מקודשת--אינה מתנה.  וכל הנותן לזה מתנה על מנת להקנותה לאחר, הרי זה האחר קנה בעת שיקנה לו הראשון; ואם לא הקנה לו הראשון לאותו האחר, לא קנה לא ראשון ולא שני.

טז  [יז] מי שנאסרה הניתו על בעל בתו, והוא רוצה לתת לבתו מעות, כדי שתהיה נהנית מהן, ומוציאה אותן בחפציה--הרי זה נותן לה ואומר לה, הרי המעות האלו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהיה לבעליך בהן רשות, אלא יהיו למה שאת נותנת לפיך, או למה שתלבושי, וכיוצא בזה.  ואפילו אמר לה, על מנת שאין לבעליך בהן רשות, אלא מה שתרצי, עשי בהן--לא קנם הבעל; ומה שתרצה, תעשה בהן.

יז  אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה, על מנת שאין לבעליך בהן רשות, ולא פירש שתהיה המתנה הזאת לכך ולכך, או למה שתרצה תעשה בה--הרי קנה אותה הבעל לאכול פירותיה:  ודבר זה אסור, שהרי הוא אסור בהנית חותנו.