משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים

הלכות נדרים פרק ו

א  האומר לחברו הנאה המביאה לידי מאכלך אסורה עליי, או הנאה המביאה לידי מאכלי אסורה עליך--הרי זה הנאסר לא ישאל מן האסור נפה וכברה וריחיים ותנור וכל דבר שעושין בו אוכל נפש, אבל משאילו נזמים וטבעות וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש.  ואסור לשאול ממנו שק להביא בו פירות, וחמור להביא עליו פירות.

ב  מקום שדרכן שאין משאילין כלים אלא בשכר, אסור לשאול ממנו אף כלים שאין עושין בהן אוכל נפש; הרי שהיו במקום שאין נוטלין שכר, ושאל ממנו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש כדי להיראות בהן בפני אחרים עד שייהנה מהם, או שביקש לעבור בארצו כדי לילך למקום שייהנה בו--הרי זה אסור מספק; לפיכך אם עבר, אינו לוקה.

ג  אין בין מודר הנאה מחברו, למודר ממנו הנית מאכל--אלא דריסת הרגל; וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש, במקום שמשאילין אותם שם בחינם.

ד  ראובן שנאסרה עליו הנית שמעון, בין בנדר בין בשבועה--מותר לו שייתן שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה, וכן פורע חוב שעליו:  שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום, אלא מנע ממנו התביעה, ומניעת התביעה, אינה בכלל איסור הניה.

ה  לפיכך מותר לו לזון את אשתו, ואת בניו, ועבדיו אפילו הכנעניים--אף על פי שהוא חייב במזונותם; אבל לא יזון את בהמתו, בין טמאה בין טהורה--שכל שמוסיף בבשרה, היא הניה שהגיעה ליד ראובן.

ו  [ה] היה שמעון כוהן, הרי זה מותר להקריב קרבנות ראובן--שהכוהנים שלוחי שמיים הן, אינן שלוחי בעל הקרבן.  ומשיא שמעון בתו הבוגרת לראובן, מדעתה; אבל אם הייתה נערה, שעדיין היא ברשותו--אסור, שזה כמוסר לו שפחה לשמשו.

ז  [ו] ותורם שמעון תרומת ראובן ומפריש לו מעשרותיו, מדעתו.  כיצד מדעתו:  כגון שאמר ראובן כל הרוצה לתרום, יבוא ויתרום; אבל לא יאמר לשמעון לתרום לו--שהרי עושהו שליח, וזו הניה לו.

ח  [ז] ומלמדו תורה שבעל פה, שהרי אסור ליטול עליה שכר.  אבל לא תורה שבכתב, שנוטלין עליה שכר; ואם אין דרכן שם ליטול שכר על תורה שבכתב, הרי זה מותר.  ובין כך ובין כך, מותר ללמד את בנו.

ט  [ח] חלה ראובן, נכנס שמעון ומבקרו; ובמקום שנוטל שכר מי שיישב עם החולה לצוות לו, לא יישב שמעון אלא מבקרו עומד.  ומותר לרפאותו בידו, שזו מצוה היא.  [ט] חלתה בהמת ראובן, לא ירפא אותה שמעון; אבל אומר לו, עשה לה כך וכך.

י  ורוחץ עימו, באמבטי גדולה; אבל לא בקטנה, מפני שמהנהו בשעה שמגביה עליו המים.  וישן עימו במיטה, בימות החמה; אבל לא בימות הגשמים, מפני שמחממו.  ומסב עימו על המיטה.  ואוכלין על שולחן אחד; אבל לא מקערה אחת, ולא מאיבוס שלפני הפועלים--שמא יניח שמעון חתיכה אחת טובה ולא יאכל אותה, כדי שיאכל אותה ראובן, או יקרב אותה לפניו, ונמצא מהנהו; וכן בפירות שבאיבוס.

יא  אבל אם אכל שמעון מקערה, שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויניחנה לפני ראובן--הרי זה מותר, ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו.

יב  [י] ומותר ראובן לשתות כוס של ניחומין מידו של שמעון משל ראובן, וכן כוס של בית המרחץ--שאין בזה הניה.  [יא] ואסור ראובן בגחלתו של שמעון, ומותר בשלהבת שלו.

יג  [יב] היה לשמעון מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר--אם היה לשמעון בהן תפוסת יד, כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו, אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת, ובבית הבד עקל אחד--אסור לראובן להיכנס לאותה המרחץ, ולדרוך בגת; ואם לא הניח לעצמו כלום, אלא שכר הכול--הרי זה מותר.

יד  [יג] ואסור לראובן לאכול מפירות שדה שמעון, ואפילו בשביעית שהכול הפקר--שהרי לפני שביעית נדר.  אבל אם נדר בשביעית, אוכל מן הפירות הנוטות חוץ לשדה; אבל לא ייכנס לשדה, אף על פי שהקרקע כולו הפקר--גזירה שמא ישהה שם אחר שיאכל, ולא הפקירה אותה תורה אלא כל זמן שהפירות בתוכה.

טו  [יד] במה דברים אמורים, בשאמר לו הנאת הנכסים האלו אסורין עליך.  אבל אם אמר לו הנאת נכסיי אסורין עליך, או שנשבע ראובן או נדר מנכסי שמעון--כיון שהגיעה שביעית, אוכל מן פירות שדהו, שהרי יצאו מרשות שמעון; אבל לא ייכנס לשדהו, מן הטעם שביארנו.

טז  [טו] נאסרה על ראובן הנית מאכל שמעון בלבד--אם לפני שביעית נאסרה, בין בנדר בין בשבועה--הרי זה יורד לתוך שדהו, אבל אינו אוכל מפירותיו; ואם בשביעית נאסרה--יורד ואוכל, שאין פירות אלו של שמעון, אלא של הפקר הן.

יז  [טז] ואסור לראובן להשאיל לשמעון--גזירה שמא ישאל ממנו, והרי הוא אסור בהניתו; וכן אסור להלוותו--גזירה, שמא ילווה ממנו; ולא ימכור לו--גזירה, שמא ייקח ממנו.  [יז] נזדמנה לו מלאכה עימו, כגון שהיו קוצרים כאחד--עושה ברחוק ממנו:  גזירה, שמא יסייענו.

יח  המדיר את בנו מפני שאינו עוסק בתורה, ונאסר בהנית אביו--הרי האב מותר למלאות לו חבית של מים, ולהדליק לו את הנר, ולצלות לו דג קטן:  שאין כוונתו אלא להניה גדולה, ודברים אלו לגבי הבן אינן חשובין.

יט  [יח] מי שנשבע או שנדר שלא ידבר עם חברו--הרי זה מותר לכתוב לו בכתב, ולדבר עם אחר והוא שומע העניין שירצה להשמיעו; וכזה הורו הגאונים.