משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות נדרים

הלכות נדרים פרק ג

א  ארבעה דברים, יש בין נדרים לשבועת ביטוי:  ששבועת ביטוי, אין שבועה חלה על שבועה; ובנדרים, יחול נדר על נדר.  המתפיס בשבועה, פטור; ובנדרים, חייב.  אין שבועת ביטוי חלה, אלא על דברי הרשות; ונדרים חלות על דברי מצוה, כדברי הרשות.  שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש, ועל דבר שאין בו ממש; ונדרים אינן חלות, אלא על דבר שיש בו ממש.

ב  כיצד יחול נדר על נדר:  האומר הרי עליי קרבן אם אכלתי כיכר זו, הרי עליי קרבן אם אוכלנה, ואכלה--חייב על כל אחת ואחת.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  כיצד המתפיס בנדרים חייב:  שמע חברו שנדר, ואמר ואני כמוך, בתוך כדי דיבור--הרי זה אסור במה שנאסר בו חברו; שמע השלישי זה שאמר ואני, ואמר ואני--אפילו היו מאה וכל אחד מהן אומר ואני, בתוך כדי דיבורו של חברו--הרי כולן אסורין.

ד  וכן האומר הבשר הזה עליי אסור, וחזר ואמר אפילו אחר כמה ימים, והפת הזאת כבשר הזה--הרי הפת נתפסה ונאסרה; חזר ואמר ודבש זה כפת הזאת, ויין זה כדבש זה--אפילו הן מאה, כולן אסורין.

ה  הרי שמת אביו או רבו היום, ונדר שיצום אותו היום, וצם, ולאחר שנים אמר, הרי יום זה עליו כיום שמת בו אביו או רבו--הרי זה אסור לאכול בו כלום:  שהרי התפיס יום זה, ואסרו כיום האסור לו.  וכן כל כיוצא באלו.

ו  כיצד חלות הנדרים על דברי מצוה כדברי הרשות:  האומר הרי המצה בלילי הפסח אסורה עליו, הרי ישיבת הסוכה בחג אסורה עליו, והרי התפילין אסורות בנטילה עליו--הרי אלו אסורין עליו; ואם אכל או ישב או נטל, לוקה.  וכן כל כיוצא בזה.  ואין צריך לומר במי שאמר הרי עליי קרבן אם אוכל מצה בלילי הפסח, שהוא חייב בקרבן.  וכן כל כיוצא בזה.

ז  ומפני מה נדרים חלות על דברי מצוה, והשבועות אינן חלות על דברי מצוה--שהנשבע אוסר עצמו על דבר שנשבע עליו, והנודר אוסר הדבר הנדור על עצמו:  נמצא הנשבע לבטל מצוה, אוסר עצמו, וכבר עצמו מושבע מהר סיניי, ואין שבועה חלה על שבועה; והאוסר דבר זה בנדר, זה הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר, אינו מושבע מהר סיניי.

ח  כשאתה מתבונן בכתוב, תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה:  שהרי הוא אומר בשבועת ביטוי "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד), דברי הרשות כמו שביארנו, שיאכל וישתה היום או שיצום, וכיוצא בהן; ובנדרים הוא אומר "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג), ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות.

ט  הנודר שיצום בשבת, או ביום טוב--חייב לצום, שהנדרים חלות על דברי מצוה כמו שביארנו.  וכן הנודר שיצום יום ראשון או יום שלישי כל ימיו, ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים--הרי זה חייב לצום; ואין צריך לומר ראש חודש.  פגע בו חנוכה ופורים, יידחה נדרו מפני הימים האלו--הואיל ואיסור הצום בהן מדברי סופרים, הרי הן צריכין חיזוק; ויידחה נדרו, מפני גזירת חכמים.

י  כיצד אין הנדרים חלות אלא על דבר שיש בו ממש:  האומר דיבורי עליך קרבן--אינו אסור מלדבר עימו, שהדיבור אין בו ממש; וכן אם אמר לו דיבורי אסור עליך--ואין זה כאומר פירותיי אסורין עליך, או פירותיי קרבן עליך, שהן אסורין עליו.

יא  לפיכך האומר לחברו קרבן שאיני מדבר עימך, או שאיני עושה עימך, או שאיני מהלך עימך, או שאמר קרבן שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, או שאמר לאישה קרבן שאיני משמשך--אין הנדר חל בכל אלו; והרי זה כאומר דיבורי והילוכי ועשייתי ושימושי קרבן, שהן דברים שאין בהן ממש.

יב  [יא] אבל האומר ייאסר פי לדיבורו, וידיי למעשיהן, ורגליי להילוכן, ועיניי לשינתן--הרי הנדר חל עליהן; לפיכך האומר לחברו, קרבן פי מלדבר עימך, וידיי מלעשות עימך, ורגליי מלהלך עימך--הרי זה אסור.

יג  וכן האומר הרי עליי קרבן, אם אדבר עם פלוני, או אם לא אדבר עימו, ועבר על דבריו--חייב בקרבן; וכן אם נדר דיברתי ולא דיברתי וכיוצא בהן--שאין אלו נדרי איסר שאנו מבארין משפטיהן, אלא נדרי הקדש.

יד  [יב] הנודר בדברים שאין בהן ממש, ואסרן--אף על פי שאין הנדר חל עליהן--אין מורין לו שינהוג בהן היתר, הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן; אלא פותחין לו פתח ממקום אחר, ומתירין לו נדרו, ואף על פי שלא נאסר, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.