משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות שבועות

הלכות שבועות פרק י

א  היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב לו, ואפילו מפסולי עדות של דבריהם, או שהיה אחד מעדיו מלך שאינו רשאי להעיד, או שהיו עד מפי עד, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות:  שאילו הודו והעידו, לא היו מחייבין בעדותן ממון.

ב  משביע אני עליכם שתבואו ותעידו לי, שאמר איש פלוני שייתן לי מאתיים זוז ולא נתן, וכפרו--הרי אלו פטורין משבועת העדות:  שאם העידו בדבר זה, לא יתחייב הנתבע ממון באמירתו.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  תבען להעיד לו שהוא כוהן או לוי, או שאינו בן גרושה או בן חלוצה, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות:  שאילו הודו והעידו, לא היו מחייבין בעדותן ממון.

ד  תבען שיעידו לו שחבל בו בנו, ושהדליק פלוני גדישו בשבת, ושאנס פלוני או פיתה בתו המאורסה, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות:  שאם העידו עדות זו, יתחייב הנתבע מיתת בית דין; ואינו חייב תשלומין, כמו שביארנו בהלכות נערה.  וכן כל כיוצא בזה.

ה  היה עד אחד, והשביעו וכפר--פטור משבועת העדות, שאין עדות עד אחד מחייבת ממון.

ו  תבע את שני עדיו שיעידו לו שזינתה אשתו, וכפרו ונשבעו--הרי אלו חייבין בשבועת העדות:  שאילו העידו--היו מפסידין לה כתובתה, וייפטר זה שתבען; והרי כפרו בעדות ממון.

ז  תבע עדי קינוי או עדי סתירה, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות:  שאפילו העידו אין כאן חיוב ממון, אלא להשקותה בלבד; ואף על פי שעדות זו גורמת לה שתפסיד כתובתה אם לא תשתה, דבר הגורם לממון אינו כממון--שהרי אפשר שתשתה, ולא תשבור כתובתה.

ח  הרי שקינא לאשתו ונסתרה בעדים, וזינתה בעד אחד אחר הקינוי והסתירה, והשביע עד זה שיבוא ויעיד, וכפר--חייב בשבועת העדות:  שאף על פי שהוא עד אחד--אילו העיד עדות זו, הייתה יוצאה בלא כתובה כמו שביארנו בהלכות סוטה.

ט  וכן כל עד אחד שמחייב ממון בעדותו--אם כפר ונשבע, או שהשביעו בבית דין וכפר--חייב משום שבועת העדות.  [י] כיצד:  כגון שהיה התובע והנתבע חשודין על השבועה שאין משביעין אותם, והשביע לעד אחד שיבוא ויעיד לו, שיש לו ביד זה מנה, וכפר--הרי זה חייב משום שבועת העדות:  שאילו העיד--היה הנתבע הזה משלם ממון בעדותו, כמו שיתבאר בהלכות טוען.  וכן כל כיוצא בזה.

י  [יא] האישה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה, וכפר--חייב בשבועת העדות:  שאילו העיד, הייתה נישאת ונוטלת כתובתה.  [יב] במה דברים אמורים, בשהיה לה לגבות כתובתה מן המיטלטלין.  אבל אם אין לה כתובה אלא מן הקרקע, הרי זה פטור משבועת העדות; וכן אם היו שניים:  שהמשביע עדי קרקע, פטורין כמו שביארנו.

יא  [יג] המשביע עדיו בבית דין, וכפרו שניהם כאחת--כגון שיתחיל השני לכפור, בתוך כדי דיבורו של חברו--שניהם חייבין בשבועת העדות, וכל אחד ואחד מביא חטאתו על שבועתו.

יב  כפר הראשון, ושהה העד השני יותר מכדי דיבור, ואחר כך כפר--הראשון חייב בשבועת העדות, והשני פטור משבועת העדות:  שאילו הודה זה השני, לא הייתה עדותו מחייבת ממון.

יג  [יד] הודה אחד, וכפר אחד--הכופר חייב, בין שכפר בתחילה בין שכפר בסוף.  כפרו שניהם כאחד, וקדם האחד והודה בתוך כדי דיבור--הרי זה פטור; והעומד בכפירתו, חייב בשבועת העדות.

יד  [טו] השביע שתי כיתי עדים, ושתיהן ראויות להעיד, וכפרה כת ראשונה, ואחר כך כפרה כת שנייה--הראשונה פטורה משבועת העדות:  מפני שהן סומכין על עדות שנייה, ואפשר להוציא הממון בעדות הכת האחרת; ונמצא זה הנתבע, אינו חייב לשלם בעדות אלו שכפרו לבדה.

טו  הייתה הכת השנייה קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן, והרי הן גוססות--אף הראשונה חייבת:  שהרי השנייה בעת כפירת הראשונה, לא הייתה ראויה להעיד, ואף על פי שבמהרה יהיו עתה ראויין, כשימותו אלו הגוססות; ואם כפרה השנייה אחר שמתו נשותיהן, חייבין בשבועת העדות.

טז  התובע את העדים להעיד לו, וכפרו והשביען ארבעה וחמישה פעמים, והן עונין אחר כל שבועה ושבועה חוץ לבית דין, וכשבאו לבית דין הודו והעידו--הרי אלו פטורין משבועת העדות, כמו שביארנו; ואם באו לבית דין, ועמדו בכפירתן--חייבין על כל אחת ואחת מאותן השבועות שחוץ לבית דין.

יז  במה דברים אמורים, בשענו אמן; אבל אם לא ענו אמן, אלא כפרו על כל שבועה ושבועה--הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן, הרי אלו פטורים, עד שישביעם בבית דין ויכפרו בו שם בבית דין, כמו שביארנו.

יח  השביען בבית דין וכפרו, וחזר והשביען ארבעה וחמישה פעמים, והן כופרין על כל אחת ואחת, בין חוץ לבית דין בין בפני בית דין, ואפילו ענו אמן, או שנשבעו מפי עצמן פעם אחר פעם--אינן חייבין משום שבועת העדות אלא אחת:  מפני שאחר שכפרו בבית דין--אם חזרו והודו, אין עדותן מועלת כלום.

יט  נמצאת למד, שכל השבועות שנשבעו אחר שכפרו בבית דין--הן על כפירת עדות שאינה מחייבת ממון, שהן פטורין עליה משבועת העדות; וחייבין בשבועת ביטוי, כמו שביארנו.