משנה תורה לרמב"ם ספר הפלאה הלכות שבועות

הלכות שבועות פרק ח

א  הגונב שורו של חברו וטבחו או מכרו, ותבעו בעל השור ואמר לו, גנבת שורי וטבחת או מכרת, והוא אומר גנבתיו אבל לא טבחתי ולא מכרתי, ונשבע--הרי זה פטור משבועת הפיקדון:  שאילו הודה מעצמו שטבח או מכר--לא היה משלם תשלומי ארבעה וחמישה, מפני שהוא קנס כמו שיתבאר בהלכות גניבה.  ונמצא זה כמי שלא כפר ממון, ולפיכך פטור משבועת הפיקדון; וחייב בשבועת ביטוי--שהרי נשבע על שקר שלא טבח, והוא טבח.

ב  וכן האומר לחברו המית שורך את עבדי, וכפר ונשבע, והעבד שתבע רבו ואמר לו הפלת שיני וסימית עיני, וכפר ונשבע--פטור משבועת הפיקדון:  שאילו הודה לו--לא היה משלם, מפני שהוא קנס.  אבל חייב בשבועת ביטוי.  וכן כל כיוצא בזה.

ג  התובע חברו בדבר שיש בו קנס, שאינו משלם אותו על פי עצמו כמו שביארנו, ויש בו ממון שהוא משלם אותו על פי עצמו, וכפר בכל הדבר ונשבע--הרי זה חייב משום שבועת הפיקדון.

ד  כיצד:  תבעו ואמר לו, אנסת או פיתית בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון:  שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, אילו הודה לו--היה משלם בושת ופגם על פי עצמו.

ה  וכן האומר לחברו, גנבת שורי, והוא אומר לא גנבתי, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון:  שאף על פי שאינו משלם כפל בהודאתו, משלם הוא את הקרן בהודאתו.

ו  [ד] האומר לחברו עשית בי חבורה, והוא אומר לא עשיתי, המית שורך את שורי, והוא אומר לא המית, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון:  שאילו הודה, היה חייב לשלם.

ז  [ה] נתן שורו לשומר חינם, ומת השור--תבעו ואמר לו, היכן שורי שהפקדתי אצלך, אמר לו לא הפקדת אצלי כלום, או שאמר לו הפקדת ונגנב, או אבד, ונשבע--הרי זה פטור משבועת הפיקדון:  שאילו הודה ואמר הדבר כשהיה--לא היה חייב לשלם ממון, מפני שהוא שומר חינם.  אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.  וכן כל כיוצא בזה.

ח  [ו] השאיל שורו לחברו, ותבעו ואמר לו, היכן שורי ששאלת ממני, והרי השור מת, ואמר לו השואל, נגנב או אבד, ונשבע על זה--הרי זה פטור משבועת הפיקדון:  שהרי לא פטר עצמו מן התשלומין בכפירתו, ומכל מקום חייב הוא לשלם בין שמת או נגנב או אבד או נשבה--מפני שהוא שואל, כמו שיתבאר במקומו.  אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ז] זה הכלל:  כל שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירה זו, ונשבע--בין מפי עצמו, בין שהשביעו התובע וכפר--הרי זה חייב בשבועת הפיקדון, אף על פי שלא ענה אמן ולא הוציא שבועה מפיו.

י  [ח] הגונב שור חברו, ותבעו ואמר לו, שורי גנבת, והוא אומר לא גנבתי, מה טיבו אצלך, אתה הפקדתו אצלי, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון:  שאילו הודה שגנבו, היה חייב לשלם דמי השור מכל מקום; ועכשיו שאמר פיקדון הוא, הרי פטר עצמו בכפירה זו מן הגניבה ומן האבידה, שאם נגנב השור או אבד אחר הודאה זו, היה פטור מלשלם.

יא  [ט] וכן אם טען ששכרו, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון:  שהרי פטר עצמו מן השבורה, ומן המתה.  וכן אם טען ואמר, השאלתהו לי, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון:  שהרי פטר עצמו מן המתה בשעת מלאכה, כמו שיתבאר בהלכות שאלה.

יב  [י] לפיכך אם אמר לו לא גנבתי, אלא אתה הפקדת אצלי, או שכרתני לשומרו, או השאלתהו לי, והרי שורך לפניך קחהו, ונשבע על זה--הרי זה פטור משבועת הפיקדון:  שהרי הודה בקרן, ולא פטר עצמו בכפירה זו מכלום.

יג  [יא] וכן אם אמר לו אתה מכרתו לי, ועדיין לא נתתי דמיו--אם תרצה קח דמיו, או הרי שורך לפניך; או שאמר לו אתה נתתו לי, בשכר מלאכה שאעשה לך--אם תרצה שאעשה לך, או קחנו ולך.  תועה בדרך מצאתיו, ולא ידעתי שהוא שלך, עכשיו שידעתי, קחנו ולך, או שאמר אחר פרתי רץ, והרי הוא לפניך, ונשבע על כל טענה מאלו--פטור משבועת הפיקדון, שהרי לא פטר עצמו מכלום; וחייב בשבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.

יד  [יב] מי שהיה חייב ממון לשני שותפין, ותבעו אחד מהן, וכפר בו, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון, שהרי כפר ממון.  תבעוהו שניהם, והודה בכול לאחד מהם ואמר, לא לוויתי אלא מזה לבדו, ונשבע--פטור משבועת הפיקדון, שהרי לא פטר עצמו מכלום; אבל חייב בשבועת ביטוי.

טו  [יג] וכן מי שהייתה עליו מלווה בשטר, וכפר בה ונשבע--פטור משבועת הפיקדון:  שהרי בשטר נשתעבד הקרקע, ונמצא זה ככופר בקרקע; וכבר ביארנו שהכופר בקרקע, פטור משבועת הפיקדון, וחייב בשבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.

טז  [יד] הייתה עליו מלווה בעדים בלבד, וכפר ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון, שהרי פטר עצמו בכפירתו מלשלם עתה.  ואף על פי שכשיבואו העדים, יתחייב לשלם, ונמצא שלא הועילה לו כפירתו--הרי הועילה בעתה; ושמא לא יבואו עדים, או יבואו ולא תתקיים עדותן, או ייפסלו, ולפיכך חייב.