משנה תורה לרמב"ם -> ספר הפלאה -> הלכות שבועות

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

הלכות שבועות פרק א

א  ארבעה מיני שבועות הן--שבועת ביטוי, ושבועת שוא, ושבועת הפיקדון, ושבועת העדות.  שבועת ביטוי, היא שנאמרה בתורה "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד); והיא נחלקת לארבעה חלקים--שתיים להבא, ושתיים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שייעשה או שלא ייעשה.  [ב] ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן, בין להבא בין לשעבר.

ב  כיצד לשעבר--שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדיבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרקתי אבן לים, או שלא דיבר פלוני עם פלוני; וכיצד להבא--שאוכל, או שאזרוק אבן לים, או שלא אוכל, או שלא אזרוק אבן לים:  הרי אלו שתיים לשעבר, ושתיים להבא.

ג  נשבע על אחת מארבע מחלקות אלו והחליף--כגון שנשבע שלא יאכל ואכל, או שאכלתי והוא לא אכל--הרי זו שבועת שקר; ועל זה וכיוצא בו נאמר "לא תישבעו בשמי, לשקר" (ויקרא יט,יב).  ואם נשבע לשקר--במזיד, לוקה; בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "ונעלם ממנו; והוא ידע ואשם . . ." (ויקרא ה,ד).

ד  שבועת שוא, נחלקת לארבע מחלקות:  האחת, שנשבע על דבר הידוע שאינו כן.  כיצד--כגון שנשבע על האיש שהוא אישה, ועל האישה שהיא איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב; וכן כל כיוצא בזה.

ה  השנייה, שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם בעולם שהוא כן.  כגון שנשבע על השמיים שהוא שמיים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל שניים שהם שניים; וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.

ו  שלישית, שנשבע לבטל את המצוה.  כיצד--כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, ושלא ילבוש תפילין, ושלא יישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות וימים טובים; וכן כל כיוצא בזה.

ז  רביעית, שנשבע על דבר שאין בו כוח לעשותו.  כיצד--כגון שנשבע שלא יישן שלושה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים; וכן כל כיוצא בזה.

ח  כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י):  ואם היה מזיד, לוקה; ואם היה שוגג, פטור מכלום.

ט  [ח] שבועת הפיקדון כיצד:  כל מי שיש ממון חברו בידו, בין פיקדון, בין מלווה, או שגזלו, או עשקו, או מצא לו אבידה ולא החזירה, וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו, וכפר בו--הרי זה עובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תכחשו" (ויקרא יט,יא), זו אזהרה לכפירת ממון; ואין לוקין על לאו זה.  ואם נשבע לו על שקר, על ממון שכפר בו--הרי זה עובר בלאו אחר; ועל זה נאמר "ולא תשקרו, איש בעמיתו" (שם), זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון.  ושבועה זו, היא הנקראת שבועת הפיקדון.

י  [ט] ומה הוא חייב על שבועת הפיקדון ששיקר בה--משלם הקרן שכפר בו, עם תוספת חומש; ומקריב אשם ודאי, בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, שנאמר "וכיחש בעמיתו בפיקדון, או בתשומת יד . . . והיה, כי יחטא ואשם" (ויקרא ה,כא-כג)--ולא נאמר בו ונעלם, לחייב שוגג כמזיד:  [י] והוא שיזיד בפיקדון או בממון שנתחייב בו, ויידע בו בשעת שבועה; אבל אם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע, ואחר כך ידע--הרי זה אנוס, ופטור מכלום.

יא  וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון, הרי זה אנוס ופטור.  [יא] אם כן, היאך היא שגגת שבועת הפיקדון:  כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו, וידע שהיא אסורה ושיש לו אצלו ממון--זו היא שגגתה; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן.

יב  שבועת העדות כיצד:  העדים שידעו עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותן ולא העידו, ונשבעו לו שאינן יודעין לו עדות--זו היא הנקראת שבועת העדות; וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד, בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגין, שנאמר "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה, והוא עד" (ויקרא ה,א)--ולא נאמר בה ונעלם, לחייב על הזדון כשגגה.

יג  כיצד שגגת שבועת העדות:  כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן, וידע ששבועה זו אסורה, ושהיא שקר; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן.  אבל אם לא ידע שהיא אסורה, או ששכחו העדות ונשבעו, ואחר כך נודע להם שהן יודעין לו עדות, ושנשבעו על שקר--הרי אלו אנוסין, ופטורין אף מן הקרבן.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך