משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות שחיטה

הלכות שחיטה פרק יד

א  מצות עשה לכסות דם שחיטת חיה טהורה או עוף טהור, שנאמר "אשר יצוד ציד חיה או עוף, אשר ייאכל--ושפך, את דמו, וכיסהו, בעפר" (ויקרא יז,יג); לפיכך חייב לברך קודם שיכסה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על כיסוי הדם.

ב  כיסוי הדם נוהג במזומן, ובשאינו מזומן--לא נאמר "אשר יצוד" (ויקרא יז,יג) אלא בהווה; ונוהג בחולין.  ואינו נוהג במוקדשין, בין קודשי מזבח בין קודשי בדק הבית; ואם עבר ושחטן, אינו חייב לכסות.  [ג] שחט חיה או עוף, ואחר כך הקדישן, או הקדיש את הדם--חייב לכסות.

ג  [ד] כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה--צריך לכסות, ואינו מברך.  השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות לאחר השבת; וכן השוחט כלאיים או ספק ביום טוב, מכסה דמו לאחר יום טוב.

ד  [ה] השוחט עופות ומיני חיה במקום אחד--מברך ברכה אחת, וכיסוי אחד לכולן.  [ו] דם שנתערב במים--אם יש בו מראה דם, חייב לכסות; ואם לאו, פטור מלכסות.  נתערב ביין או בדם בהמה, רואין אותו כאילו הן מים--אם אפשר שייראה מראה הדם שחייב לכסותו כשיעור זה אילו היה מים, חייב לכסות הכול; ואם לאו, פטור מלכסות.

ה  [ז] כיסהו ונתגלה, אינו חייב לכסותו פעם אחרת.  כיסתו הרוח, אינו צריך לכסות; חזר ונתגלה אחר שכיסתו הרוח, חייב לכסות.  [ח] דם הנותז ושעל הסכין--אם אין שם דם אלא הוא, חייב לכסותו.  [ט] שחט ונבלע הדם בקרקע--אם רישומו ניכר, חייב לכסות; ואם אין רישומו ניכר--הרי זה כמי שכיסתו הרוח, ופטור מלכסות.

ו  [י] אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה, שנאמר "אשר ייאכל" (ויקרא יז,יג); לפיכך השוחט ונמצאת טריפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה או עוף שנגמר דינן לסקילה, והשוחט ונתנבלה בידו--פטור מלכסות.  וכן חירש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן, אינן חייבין לכסות דם שחיטתן.

ז  [יא] במה מכסין--מכסין בעפר, בסיד, ובגבסים, בזבל דק, ובחול דק שאין היוצר צריך לכותשו, ובשחיקת אבנים וחרסים, ובנעורת של פשתן דקה, ובנסורת חרשים דקה, ובלבינה וחרסית ומגופה שכתשה:  שכל אלו מין עפר הן.

ח  אבל אם כפה עליו כלי, או כיסהו באבנים--אין זה כיסוי, שנאמר "בעפר" (ויקרא יז,יג); [יב] לפיכך אין מכסין בזבל גס, וחול גס, וקמח וסובין ומורסן, ושחיקת כלי מתכות--לפי שאין אלו מין עפר:  חוץ משחיקת הזהב בלבד, שמכסין בה מפני שנקרא עפר--שנאמר "ועפרות זהב, לו" (איוב כח,ו), ונאמר "עד אשר דק לעפר" (דברים ט,כא).

ט  [יג] מכסין בשיחור והוא פיח הכבשן, ובכוחל, ובנקרת הפסילים, ובאפר, בין אפר עצים בין אפר בגדים, אפילו אפר בשר שנשרף--שהרי נאמר "מעפר, שריפת החטאת" (במדבר יט,יז); ומותר לכסות בעפר עיר הנידחת.

י  [יד] השוחט צריך שייתן עפר למטה, ואחר כך ישחוט בו, ואחר כך יכסה בעפר; אבל לא ישחוט בכלי, ויכסה בעפר.  [טו] ומי ששחט--הוא שיכסה, שנאמר "ושפך . . . וכיסה" (ראה ויקרא יז,יג); ואם לא כיסהו, וראהו אחר--חייב לכסותו:  שזו מצוה בפני עצמה, ואינה תלויה בשוחט לבדו.

יא  [טז] וכשמכסה, לא יכסה ברגלו, אלא בידו, או בסכין או בכלי--כדי שלא ינהוג מנהג ביזיון במצוות, ויהיו בזויות עליו:  שאין הכבוד לעצמן של מצוות--אלא למי שציווה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותם נר ליישר המעשים, ואור להורות נתיבות היושר; וכן הוא אומר "נר לרגלי, דברך; ואור, לנתיבתי" (תהילים קיט,קה).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר חמישי, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, שלושה וחמישים:  הלכות איסורי ביאה, שניים ועשרים פרקים; הלכות מאכלות אסורות, שבעה עשר פרקים; הלכות שחיטה, ארבעה עשר פרקים.