משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות שחיטה

הלכות שחיטה פרק יב

א  השוחט אותו ואת בנו ביום אחד--הבשר מותר באכילה, והשוחט לוקה:  שנאמר "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח).  ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון; לפיכך אם שחט אחד משניהן, ובא חברו ושחט את השני--חברו לוקה.

ב  איסור אותו ואת בנו--נוהג בכל מקום ובכל זמן, בחולין ובמוקדשין, בין מוקדשין הנאכלין בין מוקדשין שאינן נאכלין; לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ, או הראשון בחוץ והשני בעזרה--בין שהיו שניהן חולין או שניהן קודשים, בין שהיה אחד מהן חולין ואחד קודשים--זה ששחט אחרון, לוקה משום אותו ואת בנו.

ג  אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד--שנאמר "לא תשחטו" (ויקרא כב,כח), בשחיטת שניהן הוא האיסור; אבל אם נחר הראשון או נתנבל בידו, מותר לשחוט השני.  וכן אם שחט הראשון ונחר השני, או נתנבל בידו--פטור.

ד  חירש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמן את הראשון--מותר לשחוט את השני אחריהן, שאין שחיטתן שחיטה.  [ה] השוחט את הראשון, והרי הוא ספק נבילה--אסור לשחוט השני; ואם שחט, אינו לוקה:  [ו] שחיטה שאינה ראויה לאכילה, שמה שחיטה.  לפיכך ראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לעבודה זרה, ובא האחרון ושחט את השני--הרי זה לוקה.

ה  וכן אם שחט הראשון את האחד, ובא האחרון ושחט השני, והרי הן חולין בעזרה או שור הנסקל ועגלה ערופה או פרה אדומה--הרי זה לוקה.  [ז] שחטו לעבודה זרה--פטור משום אותו ואת בנו, שהרי נתחייב בנפשו; ואם התרו בו משום אותו ואת בנו, ולא התרו בו משום עבודה זרה--לוקה.

ו  [ח] אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, שנאמר "ושור, או שה--אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב,כח).  ונוהג בכלאיים.  כיצד:  צבי שבא על העז, ושחט העז ובנה--לוקה.  אבל עז הבא על הצבייה, אסור לשחוט אותה ואת בנה; ואם שחט, אינו לוקה:  פרה ובנה אסרה תורה, לא צבייה ובנה.

ז  [ט] הייתה בת הצבייה הזאת נקבה, וילדה בן, ושחט את הנקבה בת הצבייה ואת בנה--לוקה; וכן כלאיים הבא ממין כבש וממין עז, בין מכבש עם העז, בין מעז עם הכבשה--לוקה משום אותו ואת בנו.

ח  [י] מותר לשחוט את המעוברת--עובר, אבר מאימו הוא.  ואם יצא העובר חי אחר שחיטתה, והפריס על הקרקע--אין שוחטין אותו ביום אחד; ואם שחט, אינו לוקה.

ט  [יא] איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות, שזה בנה ודאי.  ואם נודע שזה הוא אביו ודאי, אין שוחטין שניהן ביום אחד; ואם שחט, אינו לוקה--שהדבר ספק אם נוהג בזכרים, או אינו נוהג.

י  [יב] השוחט את הפרה, ואחר כך שחט שני בניה--לוקה שתי מלקייות; שחט שני בניה, ואחר כך שחטה--לוקה אחת; שחטה ואת בתה ואת בן בתה, לוקה שתיים; שחטה ואת בן בתה, ואחר כך שחט את הבת--לוקה אחת:  בין הוא בין אחר.

יא  [יג] שניים שלקחו שתי בהמות, זה האם וזה הבת, ובאו לדין--זה שלקח ראשון, ישחוט ראשון; והשני ימתין למחר.  ואם קדם השני ושחט, זכה; וימתין הראשון עד למחר.

יב  [יד] ובארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו ולומר לו, כבר מכרתי בתה או אימה לאחר שישחטנה--כדי שימתין זה האחרון, ולא ישחוט עד למחר; ואלו הן--ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה.

יג  [טו] במה דברים אמורים, בשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות, והיה בסוף היום--שחזקתו שהוא שוחט עתה; אבל אם היה ריוח ביום, אינו צריך להודיעו--שמא לא ישחוט אלא למחר.  [טז] והמוכר את האם לחתן, ואת הבת לכלה--צריך להודיע, שוודאי ביום אחד שוחטין.  וכן כל כיוצא בזה.

יד  [יז] יום אחד האמור באותו ואת בנו, היום הולך אחר הלילה.  כיצד:  הרי ששחט ראשון בתחילת ליל רביעי, לא ישחוט השני עד תחילת ליל חמישי; וכן אם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות, שוחט השני בתחילת ליל חמישי.  שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי, לא ישחוט השני עד ליל שישי; ואם שחט ביום חמישי, אינו לוקה.