משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות שחיטה

הלכות שחיטה פרק יא

א  כל בהמה או חיה או עוף שנולד בהן ספק טריפה מטריפות אלו--כגון בהמה שנפלה ולא הלכה, או שנטרפה ביד חיה ואין ידוע אם האדים הבשר כנגד בני מעיים או לא האדים, או שנחבסה גולגולתה ואין ידוע אם רובה או מיעוטה, וכיוצא בדברים אלו--אם היה זכר ושהה שנים עשר חודש, הרי זו בחזקת שלמה כשאר כל הבהמות; ואם הייתה נקבה, עד שתלד.  ובעוף--בזכר, שנים עשר חודש; ובנקבה, עד שתלד כל הביצים של טעינה הראשונה, ותטעון טעינה שנייה ותלד.  [ב] ואסור למכור ספק טריפה זו לגוי בתוך זמן זה, שמא ימכרנה לישראל.

ב  [ג] כל בהמה חיה ועוף בחזקת בריאין הן, ואין חוששין להן שמא יש בהן טריפה.  לפיכך כשיישחטו שחיטה כשרה, אינן צריכין בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות; אלא הרי הן בחזקת היתר--עד שייוולד להן דבר שחוששין לו, ואחר כך בודקין על אותו דבר בלבד.

ג  [ד] כיצד:  כגון שנשמט הגף של עוף, בודקין את הריאה שמא ניקבה; נפלה הבהמה, בודקין אותה שמא נתרסקו אבריה; נתרוצץ עצם הראש, בודקין שמא ניקב קרום של מוח; הכה אותה קוץ או נזרק בה חץ או רומח וכיוצא בהן ונכנס לחללה, חוששין לה, וצריכה בדיקה כנגד כל החלל, שמא ניקב אחד מן האברין שתיטרף בנקיבתן.  וכן כל כיוצא בזה.

ד  [ה] לפיכך ריאה שהעלת צמחין, או שנמצאו סרכות, כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן, או ללב או לטרפש הכבד--חוששין לה, שמא ניקבה וצריכה בדיקה; וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה--חוששין שמא ניקב סימפון שתחתיו, וצריכה בדיקה.

ה  [ו] מן הדין היה על דרך זו, שאם נמצאת הריאה תלויה בסרכות כמו חוטין--אם היו מן האום של ריאה ולדופן, או שהיו ללב או לטרפש הכבד--שחותכין את הסרכה, ומוציאין את הריאה, ונופחין אותה בפושרין:  אם נמצאת נקובה, טריפה; ואם לא נתבעבע המים, הרי היא שלמה מכל נקב, ומותרת, וסרכה זו לא הייתה במקום נקב, או שמא ניקב קרום העליון בלבד.  ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו במקום שעושין בו כך, [ז] ואף על פי שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי התלמוד.

ו  המנהג הפשוט בישראל כך הוא--כששוחטין את הבהמה או את החיה, קורעין את הטרפש של כבד, ובודקין את הריאה במקומה:  אם לא נמצאת תלויה בסרכה, או שנמצאת סרכה מאוזן מאוזני ריאה ולבשר שבמקום רביצתה, בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה, או שנמצאת סרכה מאוזן לאוזן על הסדר, או מן האום לאוזן הסמוכה לה--הרי אלו מתירין אותה.

ז  [ח] ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאיזה מקום שיימשך, ואפילו היה כחוט השערה--אוסרין אותה.  [ט] וכן אם היה מן הריאה חוט משוך ללב, או לטרפש הכבד, או לכיס הלב, או לוורדה--בין שהיה החוט מן האום של ריאה, בין שהיה מן האוזן, ואפילו היה כחוט השערה--אוסרין אותה.  וכן ורדה שנמצאת דבוקה בכיסה, או חוט יוצא ממנה לכיסה--אוסרין אותה.  וחוט היוצא מאוזן לאוזן שלא על הסדר, אוסרין אותה.

ח  [י] יש מקומות שמנהגן אם מצאו סרכה מן האוזן לבשר ולעצם שבצלעות, והסרכה דבוקה בשתיהן--אוסרין אותה.  ואבא מרי זצ"ל, מן האוסרין; ואני, מן המתירין.  ומיעוט מקומות, מתירין אפילו נדבקה בעצם לבדו; ואני, אוסר.  [יא] ויש מקומות שנופחין את הריאה, שמא יש בה נקב; ורוב המקומות, אין נופחין--שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש.  ומעולם לא נפחנו ריאה בספרד ובמערב, אלא אם נולד לנו דבר שחוששים לו.  [יב] ודברים אלו כולן--אינן על פי הדין, אלא על פי המנהג, כמו שביארנו.  ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף, אלא אם נולד לו חשש.

ט  [יג] מי ששחט את הבהמה, וקרע את הבטן, וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או גוי, ונטל את הריאה והלך לו--הרי זו מותרת:  ואין אומרים שמא נקובה הייתה הריאה, או שמא דבוקה הייתה--שאין מחזיקין איסור; אלא הרי זו בחזקת היתר, עד שייוודע במה נטרפה.  וכשם שאין חוששין לקרום מוח ולשדרה וכיוצא בהן, כך לא נחוש לריאה שאבדה.  ואין בזה מנהג--שדבר שאינו מצוי, אין בו מנהג.

י  [יד] בא הגוי או הישראלי והוציא את הריאה קודם שתיבדק, והרי היא קיימת--נופחין אותה, ואף על פי שאין אנו יודעין אם היו שם צמחין או לא היו:  מפני פישוט המנהג.

יא  [טו] יש מקומות שאם יימצאו סרכות מדולדלות מן הריאה--אף על פי שאינן דבוקות, לא לדופן ולא למקום אחר--אוסרין אותה.  ודבר זה הפסד גדול הוא, ואיבוד לממונם של ישראל.  ומעולם לא נהגו זה בצרפת, ולא בספרד; ולא נשמע זה במערב.  ואין ראוי לנהוג במנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד--אם נמצאת שלמה מן הנקב, הרי זו מותרת.