משנה תורה לרמב"ם -> ספר קדושה -> הלכות שחיטה

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות שחיטה פרק ט

א  פסוקה כיצד:  חוט השדרה שנפסק העור החופה את המוח--טריפה, ובלבד שייפסק רוב היקפו; אבל אם נסדק העור לאורכו, או ניקב--מותרת.  וכן אם נשברה השדרה, ולא נפסק החוט שלה, או שנתמעך המוח שבתוך החוט, ונתנדנד--הואיל ועורו קיים, הרי זו מותרת.

ב  הומרך המוח ונשפך כמים או כדונג שנימוס, עד שיימצא החוט כשמעמידו אינו עומד--הרי זו טריפה; ואם אינו יכול לעמוד מפני כובדו, הרי זו ספק אסורה.

ג  עד היכן הוא חוט השדרה--תחילתו מחוץ לפולין שבתחילת העורף, עד סוף פרשה שנייה, שלא יישאר אחריה אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחילת האליה.  [ד] ושלוש פרשייות אלו, הן שלושה עצמות דבוקין זה בזה למטה מחוליות של שדרה; וחוט השדרה בעוף, עד בין האגפיים.  אבל למטה ממקומות אלו--אין משגיחין על החוט הנמשך לשם, בין שנפסק עורו בין שנמרך המוח.

ד  [ה] קרועה כיצד:  בשר החופה את רוב הכרס, והוא המקום מן הבטן שאם ייקרע ייצא הכרס--אם נקרע בשר זה, טריפה; אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית, אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה, או ניטל--טריפה.  וכמה שיעור הקרע באורכו, אורך טפח; ואם הייתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר הזה החופה את הכרס--אף על פי שאין באורך הקרע טפח--טריפה, הואיל ונקרע רובה.

ה  [ו] נקדד הבשר הזה בעיגול, או באורך--אם היה יתר מכסלע, והוא כדי שייכנס בו שלושה גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק--הרי זו טריפה:  שאם יימתח קרע זה, יעמוד על טפח.

ו  [ז] בהמה שנפשט העור שעליה כולו, בין שנקרע ביד או בחולי, ונמצא בשר בלא עור--הרי זו טריפה, וזו היא הנקראת גלודה.  ואם נשאר מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי אבריה--הרי זו מותרת; ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל פני השדרה, או מעל הטבור, או מעל ראשי אבריה, ושאר כל העור קיים--הרי זה ספק, וייראה לי שמתירין אותה.

ז  [ח] נפולה כיצד:  הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו עשרה טפחים או יתר, ונתרסק אבר מאבריה--הרי זו טריפה.  וכיצד הוא הריסוק:  שיתרוצץ האבר וייהלם מחמת הנפילה, עד שתפסד צורתו ותוארו--אף על פי שלא ניקב, ולא נסדק, ולא נשבר--הרי זו טריפה.  וכן אם הכה אותה באבן או במטה, וריצץ אבר מאבריה--טריפה.  באיזו אברים אמרו, באברים שבחלל הגוף.

ח  [ט] בהמה שנפלה מן הגג--אם הלכה, אין חוששין לה; ואם עמדה ולא הלכה, חוששין לה.  קפצה מחמת עצמה, אין חוששין לה; הניחה למעלה, ומצאה למטה--אין חוששין לה שמא נפלה.  [י] זכרים המנגחין זה את זה, אין חוששין להן; נפלו לארץ, חוששין להן.  וכן בהמה שהייתה מגררת רגליה--אין חוששין לה שמא נתרסקו אבריה, או שמא נפסק החוט של שדרה.

ט  [יא] גנבים שגונבין הטלאים ומשליכין אותן לאחורי הדיר--אין חוששין להן משום ריסוק אברים, מפני שאין משליכין אותן אלא בכוונה שלא ישתברו.  ואם החזירום והשליכום לדיר--מחמת יראה, חוששין להן; מחמת תשובה, אין חוששין להן--מפני שמתכוונין להחזירן שלמים, וייזהרו בהשלכתן.

י  [יב] שור שהרביצוהו לשחיטה--אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו, אין חוששין לו:  מפני שנועץ ציפורניו, ומתחזק עד שמגיע לארץ.

יא  [יג] הכה הבהמה על ראשה והלכה לה המכה כלפי זנבה, או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה, ואפילו הכה אותה במטה על כל השדרה--אין חוששין לה:  ואם יש במטה חוליות חוליות, חוששין לה; ואם הגיע ראש המטה למקצת השדרה, חוששין לה.  וכן אם הכה לרוחב השדרה, חוששין לה.

יב  [יד] עוף שנחבט על גבי דבר קשה, כגון כרי של חיטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן--חוששין לריסוק אברים; ואם נחבט על גבי דבר רך, כגון כסות כפולה והתבן והאפר וכיוצא בהן--אין חוששין לו.  [טו] נדבקו כנפיו בדבק בשעת צידה, ונתחבט--אם בכנף אחד נאחז, אין חוששין לו; ואם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט בגופו, חוששין לו.

יג  [טז] נחבט על פני המים--אם שט מלוא קומתו ממטה למעלה לעומת המים, אין חוששין לו.  אבל אם שט ממעלה למטה עם הילוך המים--חוששין לו, שמא המים הם המוליכין אותו; ואם קדם לתבן או לקש שמהלכין על גבי המים--הרי זה שט מחמת עצמו, ואין חוששין לו.

יד  [יז] כל מקום שאמרנו, אין חוששין לה--מותר לשחוט מיד, ואין צריך לבדוק שמא נתרסק אבר.  וכל מקום שאמרנו, חוששין לה--אם שחטה, צריך לבדוק כנגד כל החלל כולו מקודקוד הראש עד הירך:  אם מצא בה טריפה מן הטריפות שמנינו, או שנתרסק אבר מן האברים שבפנים ונפסדה צורתו--הרי זו טריפה.

טו  אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשרה, כגון טחול וכליות--הרי זו טריפה:  חוץ מבית הרחם--שאם נתרסק, הרי זו מותרת.  [יח] והסימנין אינן צריכין בדיקה בכאן, שאין הנפילה ממעכת אותן.

טז  [יט] נפלה מן הגג, ולא עמדה--אסור לשחוט אותה, עד שתשהה מעת לעת; ואם שחטה בתוך זמן זה, הרי זו טריפה.  וכששוחט אותה אחר מעת לעת, צריכה בדיקה כמו שביארנו.

יז  [כ] וכן מי שדרס ברגלו על העוף, או שדרסתו בהמה, או שטרפו לכותל, והרי הוא מפרכס--משהין אותו מעת לעת; ואחר כך שוחטין אותו, ובודקין אותו כדרך שביארנו.

יח  [כא] סימנין שנידלדלו רובן--טריפה, ואפילו שלא מחמת נפילה; וכן אם נתקפלו, שהרי אינן ראויין לשחיטה.  אבל אם נפרק רוב תרבץ הוושט מן הלחי, הרי זו מותרת--שאין התרבץ ראוי לשחיטה, כמו שביארנו.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך