משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות שחיטה

הלכות שחיטה פרק ד

א  ישראלי שאינו יודע חמישה דברים שמפסידין את השחיטה וכיוצא בהן מהלכות שחיטה שביארנו, ושחט בינו לבין עצמו--אסור לאכול משחיטתו, לא הוא ולא אחרים.  והרי זו קרובה לספק נבילה; והאוכל ממנה, מכין אותו מכת מרדות.

ב  ואפילו שחט בפנינו ארבעה וחמישה פעמים שחיטה כשרה, והרי שחיטה זו ששחט בינו לבין עצמו נכונה וגמורה--אסור לאכול ממנה:  הואיל ואינו יודע דברים המפסידים, אפשר שיפסיד השחיטה והוא אינו יודע, כגון שישהה או ידרוס או ישחוט בסכין פגומה וכיוצא באלו, בלא כוונתו.

ג  ישראל שיודע הלכות שחיטה--הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחילה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהיה רגיל וזריז; ואם שחט תחילה בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה.

ד  היודע הלכות שחיטה, ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל--הוא הנקרא מומחה; וכל המומחין שוחטין לכתחילה בינן לבין עצמן.  ואפילו נשים ועבדים--אם היו מומחין, הרי אלו שוחטין לכתחילה.

ה  חירש שוטה וקטן ושיכור שנתבלבלה דעתו ששחטו, שחיטתן פסולה--מפני שאין בהן דעת, שמא יקלקלו בשחיטתן; לפיכך אם שחטו בפני היודע, וראה אותן ששחטו כהוגן--שחיטתן כשרה.

ו  מי שאינו ידוע אצלנו, ששחט בינו לבין עצמו--שואלין אותו:  אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה, שחיטתו כשרה.  [ז] הרי שראינו ישראלי מרחוק ששחט והלך לו, ולא ידענו אם יודע אם אינו יודע--הרי זו מותרת; וכן האומר לשלוחו, צא ושחוט לי, ומצא הבהמה שחוטה, ואין ידוע אם שלוחו שחטה או אחר--הרי זו מותרת:  שרוב המצויין אצל שחיטה, מומחין הן.

ז  [ח] אבד לו גדי או תרנגול, ומצאו שחוט--בבית--מותר, שרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן; מצאו בשוק--אסור, שמא נתנבל ולפיכך הושלך.  וכן אם מצאו באשפה שבבית, אסור.

ח  [ט] מומחה שנשתתק, והרי הוא מבין ושומע, ודעתו נכונה--הרי זה שוחט, לכתחילה; וכן מי שאינו שומע, הרי זה שוחט.  [י] הסומה--לא ישחוט לכתחילה, אלא אם כן אחרים רואין אותו; ואם שחט, שחיטתו כשרה.

ט  [יא] נוכרי ששחט--אף על פי ששחט בפני ישראל בסכין יפה, ואפילו היה קטן--שחיטתו נבילה; ולוקה על אכילתה, מן התורה--שנאמר "וקרא לך, ואכלת מזבחו" (שמות לד,טו):  מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו, אתה למד שזבחו אסור; ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה.  [יב] וגדר גדול גדרו בדבר זה--שאפילו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שחיטתו נבילה.

י  [יג] התחיל הגוי לשחוט מיעוט הסימנין, וגמר ישראל, או שהתחיל ישראל, וגמר הגוי--פסולה:  ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.  אבל אם שחט הגוי דבר שאינו עושה אותה נבילה, כגון ששחט חצי הגרגרת בלבד, וגמר ישראל--הרי זו כשרה.

יא  [יד] ישראל משומד לעבירה מן העבירות, שהיה מומחה--הרי זה שוחט לכתחילה; וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין, ואחר כך ייתננה למשומד זה לשחוט בה--מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק.  ואם היה משומד לעבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה, או מין, והוא הכופר בתורה ובמשה רבנו כמו שביארנו בהלכות תשובה--הרי הוא כגוי, ושחיטתו נבילה.

יב  [טו] מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה--הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, אם היה מומחה:  שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור--שזו חזקה היא על כל ישראל, ואפילו הרשעים מהן.

יג  [טז] אלו הצדוקיין והבייתוסיין ותלמידיהן, וכל הטועים אחריהן שאינם מאמינים בתורה שבעל פה--שחיטתן אסורה.  ואם שחטו בפנינו, הרי זו מותרת:  שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו, והן אינן מאמינין בתורת השחיטה; לפיכך אינן נאמנין לומר, לא קילקלנו.

יד  [יז] כשהיו ישראל במדבר, לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין, כשאר הגויים.  ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט, לא ישחוט אלא שלמים, שנאמר "איש איש, מבית ישראל, אשר ישחט שור . . . ואל פתח אוהל מועד . . . למען אשר יביאו . . . וזבחו זבחי שלמים, לה' . . ." (ויקרא יז,ג-ה); אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר, היה נוחר ואוכל.  [יח] ומצוה זו אינה נוהגת לדורות, אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה.

טו  ונצטוו שם, שכשייכנסו לארץ, תיאסר עליהם הנחירה, ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה; וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה, שנאמר "כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך . . . וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך . . ." (דברים יב,כ-כא).  וזו היא המצוה הנוהגת לדורות, לשחוט ואחר כך יאכל.