משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות שחיטה

הלכות שחיטה פרק ג

א  חמישה דברים מפסידין את השחיטה, ועיקר הלכות שחיטה להיזהר מכל אחת מהן; ואלו הן--שהייה, חלדה, דרסה, הגרמה, ועיקור.

ב  שהייה כיצד:  הרי שהתחיל לשחוט, והגביה ידו קודם שיגמור השחיטה, ושהה, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, וחזר הוא או אחר, וגמר את השחיטה--אם שהה כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט, שחיטתו פסולה; ואם שהה פחות מכדי זה, שחיטתו כשרה.

ג  הייתה בהמה דקה, שיעור שהייתה כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט; ואם הייתה גסה, כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט.  ובעוף, כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה וישחוט.

ד  שחט מעט ושהה מעט, וחזר ושחט מעט ושהה מעט, עד שגמר השחיטה, ולא שהה בפעם אחת שיעור השהייה, אבל כשתחשוב כל זמן השהייות יצטרף מכולן שיעור שהייה--הרי זו ספק נבילה.  וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט הסימנין בלבד, לא כדי שישחוט שחיטה גמורה--הרי זו ספק נבילה.

ה  שחט רוב אחד בעוף, או רוב שניים בבהמה--אף על פי ששהה חצי היום, וחזר וגמר חתיכת הסימנין--הרי זו מותרת:  מאחר שנשחט בה כשיעור, הרי זה כמחתך בשר השחוטה.

ו  שחט בקנה לבדו חצייו או מיעוטו, ושהה זמן מרובה--הרי זה חוזר וגומר השחיטה, ואין בכך כלום.  אבל אם שחט רוב הקנה, או שנקב בוושט כל שהוא, ושהה כשיעור--בין שחזר וגמר השחיטה שהתחיל, בין ששחט שחיטה גמורה במקום אחר--הרי זו פסולה:  מפני שהעוף או הבהמה שנפסק רוב הקנה שלה, או שניקב הוושט במשהו--נבילה, ואין השחיטה מועלת בה כמו שיתבאר.

ז  הנה נתבאר לך, שאין שהייה בקנה בעוף כלל--שאם שחט רוב הקנה ושהה, כבר נגמרה שחיטתו, וכשחזר וגמר, מחתך בשר הוא; ואם שחט מיעוט הקנה ושהה, הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה, שאינה נאסרת משום נבילה, עד שייפסק רוב הקנה.

ח  שחט העוף ושהה בו, ואינו יודע אם ניקב הוושט או לא ניקב--חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר, ומניחו עד שימות; ובודק הוושט מבפנים--אם לא נמצאת בו טיפת דם, בידוע שלא ניקב וכשרה.

ט  חלדה כיצד:  כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן--בין שפסק הסימן העליון למעלה, בין ששחט התחתון למטה שהוא דרך שחיטה--הרי זו פסולה.  [י] הכניס את הסכין תחת העור, ושחט שני הסימנין כדרכן, או שהחליד את הסכין תחת צמר מסובך, או שפרס מטלית על הסכין ועל הצוואר ושחט תחת המטלית--הואיל ואין הסכין גלויה, הרי זו ספק נבילה; וכן אם שחט מיעוט הסימנין בהחלדה, וגמר השחיטה שלא בהחלדה--הרי זו ספק נבילה.

י  [יא] דרסה כיצד:  כגון שהכה בסכין על הצוואר כדרך שמכין בסיף, וחתך הסימנין בבת אחת בלא הולכה ולא הבאה, או שהניח הסכין על הצוואר, ודחק למטה כחותך צנון או קישות עד שחתך הסימנין--הרי זו פסולה.

יא  [יב] הגרמה כיצד:  זה השוחט בקנה למעלה, במקום שאינו ראוי לשחיטה; וכמו שני חיטין יש בסוף הקנה, למעלה בטבעת גדולה.  שחט בתוך החיטים--אם שייר מהן כל שהוא למעלה, הרי זו כשרה, שהרי שחט משיפוי כובע ולמטה, והוא מן המקום הראוי לשחיטה; ואם לא שייר מהן כלום אלא שחט למעלה מהן, הרי זו מוגרמת ופסולה.

יב  [יג] שחט רוב האחד או רוב השניים, והשלים בדרסה, או בהגרמה--הרי זו כשרה, שהרי נשחט השיעור כראוי.  הגרים בתחילה שליש, ושחט שני שלישים--הרי זו כשרה; שחט שליש, והגרים שליש, וחזר ושחט שליש האחרון--כשרה.  הגרים שליש, ושחט שליש, וחזר והגרים שליש האחרון--הרי זו פסולה.  ואם דרס או החליד, בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי--הרי זו פסולה.

יג  [יד] עיקור כיצד:  כגון שנעקרה הגרגרת והיא הקנה, או הוושט, ונשמט אחד מהן או שניהן קודם גמר שחיטה--הרי זו פסולה; אבל אם שחט אחד בעוף או רובו, ואחר כך נשמט הסימן השני--הרי שחיטתו כשרה.  [טו] נשמט אחד מהן, ואחר כך שחט את השני--שחיטתו פסולה; שחט אחד מהן, ונמצא השני שמוט, ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט, או אחר שחיטה--הרי זו ספק נבילה.

יד  [טז] נמצא הסימן השחוט שמוט--הרי זו כשרה, שוודאי אחר שחיטה נעקר:  שאילו נעקר קודם שחיטה, היה מידלדל ולא יישחט.  [יז] במה דברים אמורים, בשלא תפס הסימנין בידו כששחט; אבל אם תפסן ושחט, אפשר שתישחט אחר העיקור, ולפיכך אם נמצאת שמוטה ושחוטה, הרי זו ספק נבילה.

טו  [יח] כל מקום שאמרנו בשחיטה, פסולה--הרי זו נבילה; ואם אכל ממנה כזית, לוקה משום אוכל נבילה--שאין מוציא מידי נבילה אלא שחיטה כשרה כאשר ציווה, כמו שביארנו.  וכל ספק שיסתפק בשחיטה, הרי הוא ספק נבילה; והאוכל ממנה כזית, מכין אותו מכת מרדות.

טז  [יט] בהמה שניטל ירך שלה וחללה עימה, עד שתיראה חסרה כשתרבץ--הרי זו נבילה כמי שנחתך חצייה ונחלקה לשני גופות, ואין השחיטה מועלת בה.  וכן אם נשברה מפרקת ורוב בשר עימה, או שנקרעה מגבה כדג, או שנפסק רוב הקנה, או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה--הרי זו נבילה מחיים, ואין השחיטה מועלת בה.  ואחד הבהמה ואחד העוף, בכל הדברים האלו.

יז  [כ] שני עורות יש לו לוושט--החיצון אדום, והפנימי לבן; ניקב האחד מהן בלבד, כשרה.  ניקבו שניהן בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה:  ובין שנשחטה במקום הנקב, בין שנשחטה במקום אחר--אין השחיטה מועלת בה; ניקבו שניהן זה שלא כנגד זה, נבילה.  [כא] ניקב הוושט, ועלה בו קרום וסתמו--אין הקרום כלום, והרי הוא נקוב כשהיה.

יח  נמצא קוץ עומד בוושט לרוחבו, הרי זו נבילה--שמא ניקב הוושט ועלה קרום במקום הנקב, ואינו נראה; אבל אם נמצא הקוץ לאורכו בוושט--אין חוששין לו, שרוב הבהמות המדברייות אוכלות הקוצים תמיד.  [כב] וושט אין לו בדיקה מבחוץ, אלא מבפנים.  כיצד:  הופכו ובודק--אם נמצא עליו טיפת דם, בידוע שהיה נקוב.

יט  [כג] גרגרת שנפסק רוב חללה במקום הראוי לשחיטה, הרי זו נבילה; וכן אם ניקבה כאיסר.  ניקבה נקבים קטנים--אם נקבים שאין בהן חיסרון, הם מצטרפין לרובה; ואם נקבים שיש בהם חיסרון, מצטרפין לכאיסר.  וכן אם ניטלה ממנה רצועה, מצטרפת לכאיסר.  ובעוף--כל שאילו מקפל הרצועה או הנקבים שיש בהן חיסרון, ומניחן על פי הקנה--אם חופה את רובו, נבילה; ואם לאו, כשרה.

כ  [כד] ניקבה הגרגרת נקב מפולש משני צדדיה, כדי שייכנס איסר לרוחבו--נבילה; נסדקה לאורכה--אפילו לא נשתייר מן המקום הראוי בה לשחיטה אלא משהו למעלה ומשהו למטה, כשרה.

כא  [כה] גרגרת שניקבה, ואין ידוע אם קודם שחיטה ניקבה או אחר שחיטה--נוקבין אותה עתה במקום אחר, ומדמין הנקב לנקב:  אם נדמה לו, מותרת.  ואין מדמין אלא מחוליה גדולה לחוליה גדולה, או מקטנה לקטנה; אבל לא מקטנה לגדולה ולא מגדולה לקטנה:  שכל הקנה חוליות חוליות הוא, ובין כל חוליה וחוליה חוליה אחת קטנה משתיהן ורכה.