משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות שחיטה

הלכות שחיטה פרק ב

א  בכל מקום מותר לשחוט, חוץ מן העזרה:  שאין שוחטין בעזרה אלא קודשי מזבח בלבד; אבל החולין--אסור לשוחטן בעזרה, בין בהמה בין חיה בין עוף.  וכן הוא אומר בבשר תאווה "כי ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' . . . וזבחת מבקרך ומצאנך . . . ואכלת, בשעריך" (דברים יב,כא)--הא למדת שאין שוחטין בשר תאווה, אלא חוץ למקום אשר בחר ה'; [ב] וזה שנשחט חוץ למקום, הוא שמותר לאוכלו בכל השערים.

ב  אבל השוחט חולין בעזרה--אותו הבשר טהור, ואסור בהניה כבשר בחלב וכיוצא בו; וקוברין אותו, ואפרו אסור:  אפילו שחט לרפואה, או לאכילת גויים, או להאכיל לכלבים.  אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, וגוי ששחט, והשוחט ונמצאת טריפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאין בעזרה--הרי אלו כולן מותרין בהניה.

ג  ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין--אסור להכניסן לעזרה, אפילו בשר שחוטה או פירות ופת וכיוצא בהן; אם עבר והכניסן, מותרין באכילה כשהיו.  ודברים אלו כולן, דברי קבלה הן.  וכל השוחט חולין בעזרה, או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה--מכין אותו מכת מרדות.

ד  האומר בהמה זו שלמים, וולדה חולין--אם נשחטה בעזרה--ולדה מותר באכילה, לפי שאינו יכול לשחוט אותה בריחוק מקום.

ה  אין שוחטין לתוך ימים ונהרות, שמא יאמרו עובד מים הוא זה, ונמצא כמקריב למים; ולא ישחוט לכלי מלא מים, שמא יאמרו לצורה שתיראה בתוך המים שחט.  ולא ישחוט לא לתוך הכלים, ולא לתוך הגומה--שכן דרך עובדי עבודה זרה.  ואם שחט, שחיטתו כשרה.

ו  שוחטין לכלי מלא מים עכורין, שאין הצורה נראית בהן.  וכן שוחט חוץ לגומה, והדם יורד לגומה; ובשוק לא יעשה כן, שמא יחקה את המינים:  ואם שחט לגומה בשוק--אסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק אחריו, שמא מין הוא.  ומותר לשחוט על דופן הספינה, והדם שותת על הדופן ויורד למים; ומותר לשחוט על גבי הכלים.

ז  כיצד שוחטין:  מותח הצוואר, ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט; בין שהייתה הבהמה רבוצה בין שהייתה עומדת, ואחז בעורפה והסכין בידו מלמטה ושחט--הרי זו כשרה.

ח  נעץ את הסכין בכותל והעביר הצוואר עליה עד שנשחט, שחיטתו כשרה--והוא שיהיה צוואר הבהמה למטה, וסכין למעלה:  שאם היה צוואר בהמה למעלה מן הסכין הנעוצה--שמא תרד הבהמה בכובד גופה, ותיחתך בלא הולכה והבאה, ואין זו שחיטה, כמו שיתבאר.  לפיכך אם היה עוף--בין שהיה צווארו למעלה מן הסכין הנעוצה, או למטה ממנה--שחיטתו כשרה.

ט  השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה, או הביאה ולא הוליכה ושחטה--שחיטתו כשרה; הוליך והביא, עד שחתך הראש והתיזו--שחיטתו כשרה.  הוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך, והתיז את הראש בהולכה בלבד, או בהבאה בלבד--אם יש בסכין כמלוא שני צווארים מצווארי הנשחט, שחיטתו כשרה; ואם לאו, שחיטתו פסולה.

י  שחט שני ראשים כאחד, שחיטתו כשרה.  [י] שניים שאחזו בסכין, אפילו אחד מצד זה ושני מצד אחר כנגדו, ושחטו--שחיטתן כשרה.  וכן שניים שאחזו שני סכינין, ושחטו כאחד בשני מקומות בצוואר--שחיטתן כשרה; ואפילו שחט זה הוושט בלבד או רובו, והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו--הרי שחיטה זו כשרה, ואף על פי שאין השחיטה כולה במקום אחד.  וכן שחיטה העשויה כקולמוס, ושחיטה העשויה כמסרק--כשרה.

יא  אין שחיטת החולין צריכה כוונה; אלא אפילו שחט כמתעסק, או דרך שחוק, או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה--הואיל והשחיטה כראוי במקומה ושיעורה, הרי זו כשרה.  [יב] לפיכך חירש או שוטה או קטן, או שיכור שנתבלבלה דעתו, ומי שאחזתו רוח רעה, ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כתקנה--הרי זו כשרה.  אבל סכין שנפלה ושחטה--אף על פי ששחטה כדרכה, הרי זו פסולה:  שנאמר "וזבחת" (דברים יב,כא)--עד שיהיה הזובח אדם, ואף על פי שאינו מתכוון לשחיטה.

יב  [יג] גלגל של אבן או של עץ שהייתה הסכין קבועה בו, וסיבב אדם את הגלגל, ושם צוואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל--הרי זו כשרה.  ואם המים הן המסבבין את הגלגל, ושם הצוואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט--הרי זו פסולה; ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסיבבו את הגלגל, ושחט בסביבתו--הרי זו כשרה, שהרי מכוח בן אדם בא.

יג  במה דברים אמורים, בסביבה ראשונה שהיא מכוח בן אדם; אבל מסביבה שנייה ולאחריה, אינה מכוח האדם אלא מכוח המים בהליכתן.

יד  השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות--אף על פי שלא נתכוון לעובדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין הגויים, הרי שחיטתו פסולה; אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן--הרי זו אסורה בהניה, ככל תקרובת עבודה זרה.

טו  השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה--הרי זו אסורה:  שלומדין מחשבה בחוץ בחולין, ממחשבת הקודשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין.  [טז] שחטה ואחר כך חישב לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה--הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחילתו ובמחשבה כזו שחט.

טז  [יז] השוחט לשם קודשים שמתנדבין ונודרין כמותן--שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קודשים בחוץ; שחט לשם קודשים שאינן באין בנדר ונדבה, שחיטתו כשרה.

יז  [יח] כיצד:  השוחט לשם עולה, לשם שלמים, לשם תודה, לשם פסח--שחיטתו פסולה:  הואיל והפסח, מפריש אותו בכל השנה בכל עת שירצה--הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב.

יח  שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה--שחיטתו כשרה.  [יט] היה מחוייב חטאת, ושחט ואמר לחטאתי--שחיטתו פסולה; היה לו קרבן בתוך ביתו, ושחט ואמר לשם תמורת זבחי--שחיטתו פסולה, שהרי המיר בו.

יט  [כ] האישה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה, זו לעולתי--שחיטתה כשרה:  שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה, והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה; ואין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת קול יש לה.  אבל השוחט לשם עולת נזיר--אף על פי שאינו נזיר--שחיטתו פסולה, שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים.

כ  [כא] שניים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד נתכוון לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה, והשני לא הייתה לו כוונה כלל, ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוון לו--הרי זו פסולה; וכן אם שחט זה אחר זה, והתכוון האחד מהן לשם דבר הפסול--פוסל.

כא  במה דברים אמורים, בשהיה לו בה שותפות; אבל אם אין לו בה שותפות, אינה אסורה--שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, שאין כוונתו אלא לצערו.

כב  ישראל ששחט לנוכרי--אף על פי שהנוכרי מתכוון לכל מה שירצה, שחיטתו כשרה:  שאין חוששין אלא למחשבת הזובח, לא למחשבת בעל הבהמה.  לפיכך נוכרי ששחט לישראל, אפילו היה קטן--שחיטתו נבילה, כמו שיתבאר.