משנה תורה לרמב"ם -> ספר קדושה -> הלכות שחיטה

פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

הלכות שחיטה פרק ב

א  בכל מקום מותר לשחוט, חוץ מן העזרה:  שאין שוחטין בעזרה אלא קודשי מזבח בלבד; אבל החולין--אסור לשוחטן בעזרה, בין בהמה בין חיה בין עוף.  וכן הוא אומר בבשר תאווה "כי ירחק ממך המקום, אשר יבחר ה' . . . וזבחת מבקרך ומצאנך . . . ואכלת, בשעריך" (דברים יב,כא)--הא למדת שאין שוחטין בשר תאווה, אלא חוץ למקום אשר בחר ה'; [ב] וזה שנשחט חוץ למקום, הוא שמותר לאוכלו בכל השערים.

ב  אבל השוחט חולין בעזרה--אותו הבשר טהור, ואסור בהניה כבשר בחלב וכיוצא בו; וקוברין אותו, ואפרו אסור:  אפילו שחט לרפואה, או לאכילת גויים, או להאכיל לכלבים.  אבל הנוחר בעזרה, והמעקר, וגוי ששחט, והשוחט ונמצאת טריפה, והשוחט בהמה חיה ועוף הטמאין בעזרה--הרי אלו כולן מותרין בהניה.

ג  ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין--אסור להכניסן לעזרה, אפילו בשר שחוטה או פירות ופת וכיוצא בהן; אם עבר והכניסן, מותרין באכילה כשהיו.  ודברים אלו כולן, דברי קבלה הן.  וכל השוחט חולין בעזרה, או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה--מכין אותו מכת מרדות.

ד  האומר בהמה זו שלמים, וולדה חולין--אם נשחטה בעזרה--ולדה מותר באכילה, לפי שאינו יכול לשחוט אותה בריחוק מקום.

ה  אין שוחטין לתוך ימים ונהרות, שמא יאמרו עובד מים הוא זה, ונמצא כמקריב למים; ולא ישחוט לכלי מלא מים, שמא יאמרו לצורה שתיראה בתוך המים שחט.  ולא ישחוט לא לתוך הכלים, ולא לתוך הגומה--שכן דרך עובדי עבודה זרה.  ואם שחט, שחיטתו כשרה.

ו  שוחטין לכלי מלא מים עכורין, שאין הצורה נראית בהן.  וכן שוחט חוץ לגומה, והדם יורד לגומה; ובשוק לא יעשה כן, שמא יחקה את המינים:  ואם שחט לגומה בשוק--אסור לאכול משחיטתו עד שיבדוק אחריו, שמא מין הוא.  ומותר לשחוט על דופן הספינה, והדם שותת על הדופן ויורד למים; ומותר לשחוט על גבי הכלים.

ז  כיצד שוחטין:  מותח הצוואר, ומוליך הסכין ומביאה עד ששוחט; בין שהייתה הבהמה רבוצה בין שהייתה עומדת, ואחז בעורפה והסכין בידו מלמטה ושחט--הרי זו כשרה.

ח  נעץ את הסכין בכותל והעביר הצוואר עליה עד שנשחט, שחיטתו כשרה--והוא שיהיה צוואר הבהמה למטה, וסכין למעלה:  שאם היה צוואר בהמה למעלה מן הסכין הנעוצה--שמא תרד הבהמה בכובד גופה, ותיחתך בלא הולכה והבאה, ואין זו שחיטה, כמו שיתבאר.  לפיכך אם היה עוף--בין שהיה צווארו למעלה מן הסכין הנעוצה, או למטה ממנה--שחיטתו כשרה.

ט  השוחט והוליך את הסכין ולא הביאה, או הביאה ולא הוליכה ושחטה--שחיטתו כשרה; הוליך והביא, עד שחתך הראש והתיזו--שחיטתו כשרה.  הוליך ולא הביא, או הביא ולא הוליך, והתיז את הראש בהולכה בלבד, או בהבאה בלבד--אם יש בסכין כמלוא שני צווארים מצווארי הנשחט, שחיטתו כשרה; ואם לאו, שחיטתו פסולה.

י  שחט שני ראשים כאחד, שחיטתו כשרה.  [י] שניים שאחזו בסכין, אפילו אחד מצד זה ושני מצד אחר כנגדו, ושחטו--שחיטתן כשרה.  וכן שניים שאחזו שני סכינין, ושחטו כאחד בשני מקומות בצוואר--שחיטתן כשרה; ואפילו שחט זה הוושט בלבד או רובו, והשני שחט במקום אחר הקנה או רובו--הרי שחיטה זו כשרה, ואף על פי שאין השחיטה כולה במקום אחד.  וכן שחיטה העשויה כקולמוס, ושחיטה העשויה כמסרק--כשרה.

יא  אין שחיטת החולין צריכה כוונה; אלא אפילו שחט כמתעסק, או דרך שחוק, או שזרק סכין לנועצה בכותל ושחטה בהליכתה--הואיל והשחיטה כראוי במקומה ושיעורה, הרי זו כשרה.  [יב] לפיכך חירש או שוטה או קטן, או שיכור שנתבלבלה דעתו, ומי שאחזתו רוח רעה, ששחטו ואחרים רואין אותן שהשחיטה כתקנה--הרי זו כשרה.  אבל סכין שנפלה ושחטה--אף על פי ששחטה כדרכה, הרי זו פסולה:  שנאמר "וזבחת" (דברים יב,כא)--עד שיהיה הזובח אדם, ואף על פי שאינו מתכוון לשחיטה.

יב  [יג] גלגל של אבן או של עץ שהייתה הסכין קבועה בו, וסיבב אדם את הגלגל, ושם צוואר העוף או הבהמה כנגדו עד שנשחט בסביבת הגלגל--הרי זו כשרה.  ואם המים הן המסבבין את הגלגל, ושם הצוואר כנגדו בשעה שסבב ונשחט--הרי זו פסולה; ואם פטר אדם את המים עד שבאו וסיבבו את הגלגל, ושחט בסביבתו--הרי זו כשרה, שהרי מכוח בן אדם בא.

יג  במה דברים אמורים, בסביבה ראשונה שהיא מכוח בן אדם; אבל מסביבה שנייה ולאחריה, אינה מכוח האדם אלא מכוח המים בהליכתן.

יד  השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות--אף על פי שלא נתכוון לעובדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרין הגויים, הרי שחיטתו פסולה; אבל אם שחט לשם מזל הים, או מזל ההר, או לכוכבים ולמזלות וכיוצא בהן--הרי זו אסורה בהניה, ככל תקרובת עבודה זרה.

טו  השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה--הרי זו אסורה:  שלומדין מחשבה בחוץ בחולין, ממחשבת הקודשים בפנים, שמחשבה כזו פוסלת בהן, כמו שיתבאר בהלכות פסולי המוקדשין.  [טז] שחטה ואחר כך חישב לזרוק דמה לעבודה זרה, או להקטיר חלבה לעבודה זרה--הרי זו אסורה מספק, שמא סופו הוכיח על תחילתו ובמחשבה כזו שחט.

טז  [יז] השוחט לשם קודשים שמתנדבין ונודרין כמותן--שחיטתו פסולה, שזה כשוחט קודשים בחוץ; שחט לשם קודשים שאינן באין בנדר ונדבה, שחיטתו כשרה.

יז  [יח] כיצד:  השוחט לשם עולה, לשם שלמים, לשם תודה, לשם פסח--שחיטתו פסולה:  הואיל והפסח, מפריש אותו בכל השנה בכל עת שירצה--הרי הוא דומה לדבר הנידר והנידב.

יח  שחט לשם חטאת, לשם אשם ודאי, לשם אשם תלוי, לשם בכור, לשם מעשר, לשם תמורה--שחיטתו כשרה.  [יט] היה מחוייב חטאת, ושחט ואמר לחטאתי--שחיטתו פסולה; היה לו קרבן בתוך ביתו, ושחט ואמר לשם תמורת זבחי--שחיטתו פסולה, שהרי המיר בו.

יט  [כ] האישה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה, זו לעולתי--שחיטתה כשרה:  שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה, והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה; ואין חוששין לה שמא הפילה, שכל המפלת קול יש לה.  אבל השוחט לשם עולת נזיר--אף על פי שאינו נזיר--שחיטתו פסולה, שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים.

כ  [כא] שניים אוחזין בסכין ושוחטין, אחד נתכוון לשם דבר שהשוחט לו שחיטתו אסורה, והשני לא הייתה לו כוונה כלל, ואפילו נתכוון לשם דבר המותר להתכוון לו--הרי זו פסולה; וכן אם שחט זה אחר זה, והתכוון האחד מהן לשם דבר הפסול--פוסל.

כא  במה דברים אמורים, בשהיה לו בה שותפות; אבל אם אין לו בה שותפות, אינה אסורה--שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו, שאין כוונתו אלא לצערו.

כב  ישראל ששחט לנוכרי--אף על פי שהנוכרי מתכוון לכל מה שירצה, שחיטתו כשרה:  שאין חוששין אלא למחשבת הזובח, לא למחשבת בעל הבהמה.  לפיכך נוכרי ששחט לישראל, אפילו היה קטן--שחיטתו נבילה, כמו שיתבאר.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך