משנה תורה לרמב"ם ספר קדושה הלכות מאכלות אסורות

הלכות מאכלות אסורות פרק ב

א  מכלל שנאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה, ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה, בבהמה--אותה, תאכלו" (דברים יד,ו)--שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה, אסורה; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ב  ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר "את זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה . . ." (ויקרא יא,ד; דברים יד,ז)--הא למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד.  וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה, שאין בה סימן כלל--שאיסור אכילתה בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל "אותה, תאכלו" (ויקרא יא,ג; דברים יד,ו).

ג  [ב] לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה, כזית--לוקה מן התורה, בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב:  לא חלק הכתוב בטמאים, בין בשרם לחלבם.

ד  [ג] האדם--אף על פי שנאמר בו "ויהי האדם, לנפש חיה" (בראשית ב,ז), אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה; לפיכך אינו בלא תעשה.  והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת--אינו לוקה.  אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא,ב)--הא כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ה  [ד] האוכל כזית מבשר עוף טמא--לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג); והרי עבר על עשה, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא)--הא טמאה, לא תאכלו.  וכן האוכל כזית מדג טמא--לוקה, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא); ועבר על עשה, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת . . . תאכלו" (ויקרא יא,ט)--מכלל שאין לו סנפיר וקשקשת, לא ייאכל.  הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא--ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה.

ו  [ה] חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף; והאוכל כזית משרץ העוף--לוקה, שנאמר "וכול שרץ העוף, טמא הוא לכם:  לא, ייאכלו" (דברים יד,יט).  ואיזה הוא שרץ העוף, כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן.

ז  [ו] האוכל כזית משרץ הארץ--לוקה, שנאמר "וכל השרץ, השורץ על הארץ--שקץ הוא, לא ייאכל" (ויקרא יא,מא).  ואיזה הוא שרץ הארץ, כגון חולד וצב ונחשים ועקרבים וחיפושית ונדל וכיוצא בהן.  [ז] ושמונה שרצים האמורים בתורה, שהן "החולד והעכבר, והצב . . . והאנקה והכוח, והלטאה; והחומט, והתנשמת" (ויקרא יא,כט-ל)--האוכל מבשרן כעדשה, לוקה:  שיעור אכילתן, כשיעור טומאתן.  וכולם מצטרפין זה עם זה לכעדשה.

ח  במה דברים אמורים, בשאכל מהן אחר מיתתן.  אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן, ואכלו--אינו לוקה עליו, עד שיהיה בו כזית; וכולן מצטרפין לכזית.  אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת--אינו לוקה, עד שיהיה בו כעדשה.

ט  דם שמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא שיהיה הדם מחובר בבשר.  וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית, ולוקה עליו--לפי שאין בשרו חלוק מדמו, ואף על פי שאינו מטמא; וכן כל כיוצא בו, משאר שרצים שאינן מטמאין.

י  דם שרצים שפירש, וכנסו ואכלו--לוקה עליו בכזית:  והוא, שיתרו בו משום אוכל שרץ; אבל אם התרו בו משום אוכל דם--פטור, שאין חייבין אלא על דם בהמה וחיה ועוף.  [יא] וכל השיעורין ומחלקותיהן, הלכה למשה מסיניי.

יא  [יב] האוכל כזית משרץ המים--לוקה מן התורה, שנאמר "אל תשקצו, את נפשותיכם, בכל השרץ, השורץ; ולא תיטמאו בהם" (ויקרא יא,מג):  הרי כלל בלאו זה, שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים.  איזה הוא שרץ המים--אלו הברייות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והברייות הגדולות ביותר שהן חיות הים:  כללו של דבר--כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן.

יב  [יג] אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבילות כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן--הן הנקראין רומש על הארץ; והאוכל מהן כזית--לוקה, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא,מד), ואף על פי שאינן פרין ורבין.  אבל "השרץ, השורץ על הארץ" (ויקרא יא,מא; ויקרא יא,מב), הוא שפורה ורובה מזכר ונקבה.

יג  [יד] אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ--אף על פי שחזרו לתוך האוכל--מי שאכל מהן כזית, לוקה:  שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ--לא תאכלום, כי שקץ הם" (ויקרא יא,מב), לאסור אלו שפירשו לארץ.  אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.

יד  [טו] במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ.  אבל אם התליע והוא מחובר--אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה.  ואם ספק, אסורה; לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין--לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת.  ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש--אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש.

טו  [טז] פירשו לאוויר ולא נגעו בארץ, או שפירשו מקצתן לארץ, או שפירשו אחר שמתו, או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר--כל אלו אסורין מספק, ואין לוקין עליהן.

טז  [יז] תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמוח שבראש הבהמה, והנמצאת בבשר--אסורה; אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן.

יז  וכן המים שבכלים שהשריצו--הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים--אותם תאכלו" (ויקרא יא,ט):  כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים--בין שיש לו בין שאין לו, מותר.

יח  שרץ המים הנברא בשיחין ובבורות ובמערות--הואיל ואינן מים נובעין, והרי הן עצורים--הרי הן כמים שבכלים, ומותר; ושוחה ושותה ואינו נמנע, ואף על פי שבולע בשעת שתייה מאותן השרצים הדקים.

יט  במה דברים אמורים, שלא פירשו ממקום ברייתן.  אבל אם פירש השרץ--אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור:  פירש לדופני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השיכר--מותר; וכן אם פירש לדופני הבור או המערה, וחזר למים--מותר.

כ  המסנן את היין או את החומץ או את השיכר, ואכל מן היבחושין או היתושין והתולעת שסינן--לוקה משום שרץ המים, או שרץ העוף ושרץ המים:  ואפילו חזרו לכלי אחר שסיננן, שהרי פירשו ממקום ברייתן.  אבל אם לא סינן, שותה ואינו נמנע, כמו שפירשנו.

כא  זה שאמרנו בפרק זה, האוכל כזית--בשאכל כזית מבריה גדולה, או שצירף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שאכל כזית.  אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה--הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו הייתה פחותה מכחרדל, בין שאכלה מתה, בין שאכלה חיה; ואפילו סרחה הבריה, ונשתנת צורתה--הואיל ואכלה כולה, לוקה.  [כב] נמלה שחסרה אפילו אחת מרגליה, אינו לוקה עליה אלא בכזית.

כב  לפיכך האוכל זבוב שלם או יתוש שלם, בין חי בין מת--לוקה משום שרץ העוף.  [כג] הרי שהייתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפיים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והייתה רבה במים, ואכלה--לוקה שלוש מלקייות; ואם הייתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות, לוקה עליה ארבע מלקייות; ואם הייתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש.  ואם הייתה מכלל עוף טמא יתר על הווייתה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקייות--משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות:  בין שאכלה כולה, בין שאכל ממנה כזית.  לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקייות.

כג  [כד] ריסק נמלות, והביא אחת שלמה וצירפה לאלו שנתרסקו, ונעשה הכול כזית, ואכלו--לוקה שש מלקייות:  חמש משום נמלה האחת, ואחת משום כזית מנבילת הטמאים.