משנה תורה לרמב"ם -> ספר קדושה -> הלכות מאכלות אסורות

הלכות מאכלות אסורות פרק ב

א  מכלל שנאמר "וכל בהמה מפרסת פרסה, ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה, בבהמה--אותה, תאכלו" (דברים יד,ו)--שומע אני שכל שאינה מעלת גרה ומפרסת פרסה, אסורה; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ב  ובגמל ובחזיר ובארנבת ובשפן נאמר "את זה, לא תאכלו, ממעלי הגרה . . ." (ויקרא יא,ד; דברים יד,ז)--הא למדת שהן בלא תעשה, ואף על פי שיש בהן סימן אחד.  וכל שכן שאר בהמה טמאה וחיה טמאה, שאין בה סימן כלל--שאיסור אכילתה בלא תעשה, יתר על עשה הבא מכלל "אותה, תאכלו" (ויקרא יא,ג; דברים יד,ו).

ג  [ב] לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחיה טמאה, כזית--לוקה מן התורה, בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב:  לא חלק הכתוב בטמאים, בין בשרם לחלבם.

ד  [ג] האדם--אף על פי שנאמר בו "ויהי האדם, לנפש חיה" (בראשית ב,ז), אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה; לפיכך אינו בלא תעשה.  והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת--אינו לוקה.  אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן "זאת החיה אשר תאכלו" (ויקרא יא,ב)--הא כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

ה  [ד] האוכל כזית מבשר עוף טמא--לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג); והרי עבר על עשה, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא)--הא טמאה, לא תאכלו.  וכן האוכל כזית מדג טמא--לוקה, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא); ועבר על עשה, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת . . . תאכלו" (ויקרא יא,ט)--מכלל שאין לו סנפיר וקשקשת, לא ייאכל.  הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא--ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה.

ו  [ה] חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף; והאוכל כזית משרץ העוף--לוקה, שנאמר "וכול שרץ העוף, טמא הוא לכם:  לא, ייאכלו" (דברים יד,יט).  ואיזה הוא שרץ העוף, כגון זבוב ויתוש ודבורה וצרעה וכיוצא בהן.

ז  [ו] האוכל כזית משרץ הארץ--לוקה, שנאמר "וכל השרץ, השורץ על הארץ--שקץ הוא, לא ייאכל" (ויקרא יא,מא).  ואיזה הוא שרץ הארץ, כגון חולד וצב ונחשים ועקרבים וחיפושית ונדל וכיוצא בהן.  [ז] ושמונה שרצים האמורים בתורה, שהן "החולד והעכבר, והצב . . . והאנקה והכוח, והלטאה; והחומט, והתנשמת" (ויקרא יא,כט-ל)--האוכל מבשרן כעדשה, לוקה:  שיעור אכילתן, כשיעור טומאתן.  וכולם מצטרפין זה עם זה לכעדשה.

ח  במה דברים אמורים, בשאכל מהן אחר מיתתן.  אבל החותך אבר מן החי מן אחד מהן, ואכלו--אינו לוקה עליו, עד שיהיה בו כזית; וכולן מצטרפין לכזית.  אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת--אינו לוקה, עד שיהיה בו כעדשה.

ט  דם שמונה שרצים ובשרן מצטרף לכעדשה, והוא שיהיה הדם מחובר בבשר.  וכן דם הנחש מצטרף לבשרו לכזית, ולוקה עליו--לפי שאין בשרו חלוק מדמו, ואף על פי שאינו מטמא; וכן כל כיוצא בו, משאר שרצים שאינן מטמאין.

י  דם שרצים שפירש, וכנסו ואכלו--לוקה עליו בכזית:  והוא, שיתרו בו משום אוכל שרץ; אבל אם התרו בו משום אוכל דם--פטור, שאין חייבין אלא על דם בהמה וחיה ועוף.  [יא] וכל השיעורין ומחלקותיהן, הלכה למשה מסיניי.

יא  [יב] האוכל כזית משרץ המים--לוקה מן התורה, שנאמר "אל תשקצו, את נפשותיכם, בכל השרץ, השורץ; ולא תיטמאו בהם" (ויקרא יא,מג):  הרי כלל בלאו זה, שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים.  איזה הוא שרץ המים--אלו הברייות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים, והברייות הגדולות ביותר שהן חיות הים:  כללו של דבר--כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור, כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן.

יב  [יג] אלו המינין הנבראין באשפות ובגופי הנבילות כגון רימה ותולעה וכיוצא בהן, שאינן נבראין מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהן--הן הנקראין רומש על הארץ; והאוכל מהן כזית--לוקה, שנאמר "ולא תטמאו את נפשותיכם, בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא,מד), ואף על פי שאינן פרין ורבין.  אבל "השרץ, השורץ על הארץ" (ויקרא יא,מא; ויקרא יא,מב), הוא שפורה ורובה מזכר ונקבה.

יג  [יד] אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ--אף על פי שחזרו לתוך האוכל--מי שאכל מהן כזית, לוקה:  שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ--לא תאכלום, כי שקץ הם" (ויקרא יא,מב), לאסור אלו שפירשו לארץ.  אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.

יד  [טו] במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ.  אבל אם התליע והוא מחובר--אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה.  ואם ספק, אסורה; לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין--לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת.  ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש--אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש.

טו  [טז] פירשו לאוויר ולא נגעו בארץ, או שפירשו מקצתן לארץ, או שפירשו אחר שמתו, או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר--כל אלו אסורין מספק, ואין לוקין עליהן.

טז  [יז] תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמוח שבראש הבהמה, והנמצאת בבשר--אסורה; אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן.

יז  וכן המים שבכלים שהשריצו--הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים--אותם תאכלו" (ויקרא יא,ט):  כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים--בין שיש לו בין שאין לו, מותר.

יח  שרץ המים הנברא בשיחין ובבורות ובמערות--הואיל ואינן מים נובעין, והרי הן עצורים--הרי הן כמים שבכלים, ומותר; ושוחה ושותה ואינו נמנע, ואף על פי שבולע בשעת שתייה מאותן השרצים הדקים.

יט  במה דברים אמורים, שלא פירשו ממקום ברייתן.  אבל אם פירש השרץ--אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור:  פירש לדופני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השיכר--מותר; וכן אם פירש לדופני הבור או המערה, וחזר למים--מותר.

כ  המסנן את היין או את החומץ או את השיכר, ואכל מן היבחושין או היתושין והתולעת שסינן--לוקה משום שרץ המים, או שרץ העוף ושרץ המים:  ואפילו חזרו לכלי אחר שסיננן, שהרי פירשו ממקום ברייתן.  אבל אם לא סינן, שותה ואינו נמנע, כמו שפירשנו.

כא  זה שאמרנו בפרק זה, האוכל כזית--בשאכל כזית מבריה גדולה, או שצירף מעט מבריה זו ומעט מבריה זו שבמינה עד שאכל כזית.  אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה--הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו הייתה פחותה מכחרדל, בין שאכלה מתה, בין שאכלה חיה; ואפילו סרחה הבריה, ונשתנת צורתה--הואיל ואכלה כולה, לוקה.  [כב] נמלה שחסרה אפילו אחת מרגליה, אינו לוקה עליה אלא בכזית.

כב  לפיכך האוכל זבוב שלם או יתוש שלם, בין חי בין מת--לוקה משום שרץ העוף.  [כג] הרי שהייתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפיים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והייתה רבה במים, ואכלה--לוקה שלוש מלקייות; ואם הייתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות, לוקה עליה ארבע מלקייות; ואם הייתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש.  ואם הייתה מכלל עוף טמא יתר על הווייתה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקייות--משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות:  בין שאכלה כולה, בין שאכל ממנה כזית.  לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקייות.

כג  [כד] ריסק נמלות, והביא אחת שלמה וצירפה לאלו שנתרסקו, ונעשה הכול כזית, ואכלו--לוקה שש מלקייות:  חמש משום נמלה האחת, ואחת משום כזית מנבילת הטמאים.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך