משנה תורה לרמב"ם -> ספר קדושה -> הלכות איסורי ביאה

הלכות איסורי ביאה פרק ג

א  הבא על אשת קטן, אפילו הייתה יבמה שבא עליה בן תשע שנים ויום אחד--הרי זה פטור; וכן הבא על אשת חירש ושוטה, ואשת טומטום ואנדרוגינוס, והחירשת והשוטה אשת הפיקח, ועל אישה שהיא מקודשת בספק או מגורשת בספק--כולן פטורין.  ואם היו מזידין, מכין אותן מכת מרדות.

ב  הבא על הקטנה אשת הגדול--אם קידשה אביה, הרי זה בחנק; והיא פטורה מכלום, ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות סוטה.  ואם היא בת מיאון, מכין אותו מכת מרדות; והיא מותרת לבעלה, ואפילו היה כוהן.

ג  בת כוהן שזינתה כשהיא אשת איש--בין שהיה בעלה כוהן בין שהיה ישראל, ואפילו היה בעלה ממזר או נתין או שאר מחוייבי לאוין--הרי זו בשריפה, שנאמר "ובת איש כוהן, כי תיחל לזנות . . . באש תישרף" (ויקרא כא,ט); ובועלה, בחנק.  וכן בת ישראל אשת כוהן, בחנק כדין כל אשת איש.

ד  הבא על נערה מאורסה, שניהן בסקילה.  ואינן חייבין סקילה עד שתהיה נערה בתולה מאורסה, והיא בבית אביה; הייתה בוגרת, או שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה, אפילו מסרה האב לשלוחי הבעל וזינת בדרך--הרי זו בחנק.  [ה] והבא על קטנה מאורסה בבית אביה--הוא בסקילה, והיא פטורה.  ונערה מאורסה בת כוהן שזינת, בסקילה.

ה  [ו] באו עליה עשרה, והיא בתולה ברשות אביה, זה אחר זה--הראשון בסקילה, וכולן בחנק.  במה דברים אמורים, שבאו עליה כדרכה; אבל אם באו עליה שלא כדרכה--עדיין היא בתולה, וכולן בסקילה.

ו  [ז] נערה מאורסה שהייתה משוחררת או גיורת--אף על פי שנשתחררה או נתגיירה, והיא פחותה מבת שלוש שנים--הרי זו בחנק ככל אשת איש.

ז  [ח] דין חדש יש במוציא שם רע, ומה הוא החידוש:  שאם נמצא הדבר אמת, ובאו עדים שזינתה כשהייתה נערה מאורסה, ואף על פי שזינתה אחר שיצאה מבית אביה, ואפילו זינתה אחר שנכנסה לחופה קודם בעילת הבעל--סוקלין אותה על פתח בית אביה; אבל שאר נערות מאורסות שלא היה להן דין הוצאת שם רע, שזינו מאחר שיצאו מבית האב--הרי הן בחנק כמו שביארנו.

ח  הא למדת, שבאשת איש שלוש מיתות--יש אשת איש שהיא בחנק, ויש אשת איש שהיא בשריפה, ויש אשת איש שהיא בסקילה.

ט  והיכן סוקלין את נערה מאורסה שזינתה:  אם זינתה בבית אביה--אף על פי שלא העידו עליה העדים אלא אחר שבאה לבית חמיה, הרי זו נסקלת על פתח בית אביה; זינת בבית חמיה קודם שימסור אותה האב--אף על פי שהעידו עליה אחר שחזרה לבית אביה, הרי זו נסקלת על פתח שער העיר ההיא.  [י] באו העדים אחר שבגרה, או אחר שבעלה בעלה--אף על פי שהעידו שזינתה בבית אביה כשהייתה נערה, הרי זו נסקלת בבית הסקילה.  [יא] הייתה הורתה שלא בקדושה, ולידתה בקדושה--נסקלת על פתח שער העיר.

י  כל מי שמצותה לסקול אותה על פתח שער העיר--אם הייתה עיר שרובה גויים, סוקלין אותה על פתח בית דין.  וכל מי שמצותה לסקול אותה על פתח בית אביה--אם לא היה לה אב, או שהיה לה אב ולא היה לו בית--הרי זו נסקלת בבית הסקילה, ולא נאמר "פתח בית אב" (ראה דברים כב,כא) אלא למצוה.

יא  [יב] הבא על ערווה מן העריות ביאות הרבה--חייב כרת או מיתת בית דין, על כל ביאה וביאה:  אף על פי שאין בית דין יכולין להמית אלא מיתה אחת, הרי הביאות נחשבות לו בעבירות הרבה.  וכן אם בא ביאה אחת שחייבין עליה משמות הרבה--אם היה שוגג, מביא קרבן על כל שם ושם, אף על פי שהיא ביאה אחת, כמו שיתבאר בהלכות שגגות; ואם היה מזיד, הרי זו נחשבת לו בעבירות הרבה.  וכן יש בא ביאה אחת, ולוקה עליה מלקייות הרבה כמו שיתבאר.

יב  [יג] שפחה חרופה האמורה בתורה--היא שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, ומקודשת לעבד עברי:  שנאמר "לא יומתו, כי לא חופשה" (ויקרא יט,כ)--הא אם נשתחררה כולה, חייבין עליה מיתת בית דין, שהרי תיעשה אשת איש גמורה, כמו שביארנו בהלכות אישות.

יג  [יד] ביאת שפחה זו, משונה מכל ביאות אסורות שבתורה--שהרי היא לוקה, שנאמר "ביקורת תהיה" (ויקרא יט,כ); והוא חייב קרבן אשם, שנאמר "והביא את אשמו" (ויקרא יט,כא).  ואחד שוגג ואחד מזיד בשפחה חרופה, מביא אשם; והבא עליה ביאות הרבה, בין בזדון בין בשגגה--מביא אשם אחד.  אבל היא חייבת מלקות על כל ביאה וביאה, אם הייתה מזידה, כשאר חייבי לאוין.

יד  [טו] המערה בשפחה חרופה, ולא גמר ביאתו--פטור:  עד שיגמור ביאתו.  ואינו חייב אלא על הגדולה, הבעולה, המזידה, וברצונה; אבל אם הייתה קטנה, או שלא הייתה בעולה, או שהייתה שוגגת, או אנוסה, או ישנה--פטור.  וכן אם בא עליה שלא כדרכה, פטור--שבשפחה חרופה, לא השווה ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה:  שנאמר "שכבת זרע" (ויקרא יט,כ).  אבל בשאר ביאות, לא חלק בין ביאה לביאה:  שנאמר "משכבי אישה" (ויקרא יח,כב; ויקרא כ,יג), מגיד הכתוב ששני משכבות לאישה.

טו  [טז] כל מקום שאמרנו בשפחה חרופה שהוא פטור--הוא פטור מן הקרבן, והיא פטורה מן המלקות; אבל מכין אותן מכת מרדות מדבריהם, אם היו שניהן מזידין וגדולים.

טז  [יז] בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה--היא לוקה, והוא מביא קרבן:  והוא שתהיה גדולה ובעולה וברצונה, כמו שביארנו--שאין האיש חייב קרבן עד שתתחייב היא מלקות, שנאמר "ביקורת תהיה . . . והביא את אשמו" (ויקרא יט,כ-כא).



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך