משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות ייבום וחליצה

הלכות ייבום וחליצה פרק ג

א  האומר זה בני, או שאמר יש לי בנים--הרי זה נאמן; ופוטר את אשתו מן החליצה, ומן הייבום.  [ב] אמר זה אחי, או שאמר יש לי אחין--אינו נאמן לאסור אשתו, ולהניחה זקוקה ליבם:  שהרי זה מתכוון לאוסרה, לאחר מותו.

ב  [ג] היה מוחזק שיש לו אחין, ואמר בשעת מיתתו, אין לי אחין--אינו נאמן; וכן אם אמר על מי שהוחזק אחיו, אין זה אחי--אינו נאמן.  לא היה מוחזק באחין, ויצא עליה קול שיש שם עדים שיעידו שיש לבעלה אחין, והעדים במדינה אחרת--אפילו אמר הוא בשעת מיתתו, אין לי אח--הרי זו חוששת, ותמתין עד שיבואו העדים שאמרו וישאלו.

ג  [ד] מי שזינה עם אישה, בין פנויה בין אשת איש, ונתעברה, ואמר, זה העובר ממני הוא, ואפילו היא מודה לו--אף על פי שהוא בנו לעניין ירושה--הרי זה ספק לעניין ייבום:  כשם שזינת עימו, כך זינת עם אחר, ומאיין ייוודע הדבר שזה בנו ודאי, והרי אין לו חזקה; אלא לעולם ספק הוא, ולהחמיר דנין בו--וחולצת, ולא מתייבמת.

ד  [ה] נאמן עד אחד להעיד ליבמה שמת בעלה, ומתייבמת על פיו; או שמת יבמה, או שניתן לבעלה בן להתירה לזר.  ואפילו עבד, או אישה, או גוי מסיח לפי תומו--מעיד במיתת היבם, כמו שמעיד לאשת איש להתירה, כמו שביארנו בהלכות גירושין.  [ו] וחמש הנשים שאין מעידות זו לזו שמת בעלה, כך אין מעידין לה שמת יבמה; ודין עדות זו, כדין אותה עדות, לעניין עדים שמכחישין זה את זה במיתת היבם, ולכל דבר.

ה  [ז] שתי יבמות שבאו ממדינת הים, זו אומרת מת בעלי, וזו אומרת מת בעלי--זו אסורה מפני בעלה של זו, וזו אסורה מפני בעלה של זו:  שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת יבמה, כמו שאמרנו.

ו  [ח] היה לאחת מהן עד שמת בעלה--זו שיש לה העד, עומדת באיסורה:  שאינה אסורה מפני בעלה, אלא מפני יבמה.  וזו שאין לה עד, מותרת:  שהרי העד העיד שמת יבמה; והיא נאמנת לומר, מת בעלי.

ז  [ט] לזו בנים, ולזו אין בנים--זו שיש לה בנים, מותרת; וזו שאין לה בנים, אסורה.

ח  היה להן יבם אחר כן, הרי זה מייבם לשתיהן.  [י] מת זה היבם שייבם אותן--אסורות להינשא לזר, כשהיו בתחילה.  נתייבמו ונתגרשו, הרי אלו מותרות לזר.

ט  [יא] אף על פי שהאישה נאמנת לומר, מת בעלי, ותינשא או תתייבם--אין היבמה נאמנת לומר, מת יבמי, שתינשא לזר:  הואיל והוא איסור לאו, שמא יהיה קל בעיניה.  וכן אין היבם נאמן לומר, מת אחי, שייבם את אשתו--שמא עיניו נתן בה.  ואין האישה נאמנת לומר, מתה אחותי, שתיכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר, מתה אשתי, שיישא את אחותה--עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה, ואחר כך תיכנס לביתה:  שלא האמינו עד אחד, אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו.

י  [יב] לפיכך האישה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים, ובאה ואמרה, מת בעלי ואחר כך מת יבמי, או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי--הרי זו אינה נאמנת.  אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה, ניתן לי יבם במדינת הים ומת--בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי, בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי--הרי זו נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

יא  [יג] האישה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים, ובאה ואמרה, מת בעלי ואחר כך מת בני--נאמנת, שהרי הייתה בחזקת היתר לזר.  אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי--אינה נאמנת להתייבם, וחוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.

יב  [יד] הלכה היא ובעלה בלבד, ובאה ואמרה, ניתן לי בן במדינת הים, ומת ואחר כך מת בעלי--נאמנת ומתייבמת, שהרי הייתה בחזקת היתר ליבמה בעת שהלכה.  אמרה, מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי--אינה נאמנת לפטור עצמה מן הייבום ומן החליצה, וחוששין לדבריה; וחולצת, ולא מתייבמת.

יג  [טו] במה דברים אמורים, בשהייתה פסולה לכהונה מתחילתה, כגון שהייתה גרושה או חללה, או שאמרה במערה היינו כשמתו.  אבל אם אין הדבר כן, אינה חולצת--שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחילה, ונמצאת חליצה זו אינה כלום; ותינשא לכוהן, ויראה הרואה אותה שחלצה ונישאת לכוהן, וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה, והוא אינו יודע בעדים שבאו:  לפיכך לא תחלוץ, ולא תתייבם, אלא תישאר בחזקת זקוקה כשיצאת, עד שיבואו עדים.

יד  [טז] וכן אישה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך--הרי זו לא תחלוץ, ולא תתייבם לעולם, עד שייוודע אם ילדה צרתה, או לא ילדה.

טו  ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חודשים ממיתת הבעל, ותהיה מותרת לזר על כל פנים--שאם ילדה צרתה, הרי נפטרה זו; ואם לא ילדה, הרי נחלצה:  גזירה שמא ייוודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימה, ונמצאת זו שאינה חליצה ותינשא לכוהן אחר שנחלצה, ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכוהן, ויעיד שראה אותה נישאת לכהונה על פי בית דין.  לפיכך אם הייתה אסורה לכהונה מתחילתה--הרי זו חולצת לאחר תשעה, ותינשא לזר.

טז  אבל זו הצרה שהייתה עם בעלה כשמת--תמתין תשעים יום כשאר היבמות, ותחלוץ או תתייבם; ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת, הואיל ולא היה בעלה עימה במדינה.

יז  האישה שמת בעלה, והייתה לה חמות במדינת הים--אינה חוששת שמא ילדה חמותה, וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת:  שלא גזרו בדבר זה; אלא נעמיד אותה על חזקתה, והרי היא מותרת.  והוא הדין לאישה שמת בעלה, והיה לו בן במדינה אחרת--הרי זו מותרת לזר; ואין חוששין שמא מת הבן, אלא העמד אותה על חזקתה.

יח  יצאת חמותה מעוברת--הרי זו חוששת, ולא תינשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה, שמא נולד לה יבם, קודם מיתת הבעל.

יט  האישה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה, מת בעליך ואחר כך מת בנך, ונישאת, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים--תצא, והוולד כשר; אמרו לה, מת בנך ואחר כך מת בעליך, ונתייבמה, ואחר כך נודע שחילוף היו הדברים--תצא, והוולד שנולד לפני השמועה או לאחר השמועה ממזר.