משנה תורה לרמב"ם ספר נשים הלכות ייבום וחליצה

הלכות ייבום וחליצה פרק ב

א  מדברי סופרים, שלא יבוא היבם על יבמתו, עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה, או בשווה פרוטה; וזה הוא הנקרא מאמר.  ואין המאמר קונה ביבמה קניין גמור, כמו שיתבאר; והעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה--לא עשה כלום, שאין האישה מתקדשת אלא לרצונה.  וקטנה מן האירוסין, אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה.

ב  וכשם שהוא מקדש את יבמתו, כך הוא מברך ברכת נישואין בעשרה; וכותב כתובה, כדין כל נושא אישה.  ואם בא על יבמתו, ולא עשה מאמר--קנה קניין גמור, ואינו צריך לחזור ולקדש אחר הבעילה; ומכין אותו מכת מרדות, וכותב לה כתובה.

ג  הבא על יבמתו--בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה, בין שהייתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס, בין שהייתה ישנה בין שהייתה ערה, בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה, אחד המערה ואחד הגומר--קנה.

ד  במה דברים אמורים, שנתכוון לבעול; אבל אם נפל ונתקע בה, או שבא עליה שיכור שאינו מכיר כלום, או ישן--לא קנה.  נתכוון להטיח בכותל, והטיח ביבמתו--לא קנה; להטיח בבהמה, והטיח ביבמתו--קנה, שהרי נתכוון לשם בעילה מכל מקום.

ה  יבמה שנתייבמה, ואמרה בתוך שלושים יום, לא נבעלתי--ואף על פי שהוא אומר, בעלתי--כופין אותו שיחלוץ לה, הואיל וקדם וגירשה בגט; ואם עדיין לא גירש, כופין אותו שיבעול, או יחלוץ ויוציא בגט.

ו  גירשה לאחר שלושים יום, והיא אומרת, לא נבעלתי--מבקשים ממנו שיחלוץ לה; ואם היה מודה שלא בעל, כופין אותו לחלוץ.  היא אומרת, נבעלתי, והוא אומר, לא בעלתי--אינה צריכה חליצה:  שאין זה נאמן לאוסרה על כל אדם, אחר שכנסה.

ז  [ו] מי שמת והניח אחים רבים--מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר "והיה, הבכור אשר תלד . . ." (דברים כה,ו):  מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור של אחין, כלומר גדול האחין יקום על שם אחיו המת; וזה שנאמר "אשר תלד"--משמעו אשר ילדה האם, עם משמע אשר תלד היבמה.

ח  [ז] לא רצה הגדול לייבם, מחזרין על כל האחין; לא רצו--חוזרין אצל הגדול ואומרין לו, עליך מצוה, או חלוץ או יבם.  ואין כופין את היבם לייבם, אבל כופין אותו לחלוץ.

ט  [ח] אמר הגדול, המתינו עד שיגדיל הקטן, או עד שיבוא ההולך, או עד שיבריא החירש, ונמלכין בו, ואם לא ירצה, אני אייבם או אחלוץ--אין שומעין לו; אלא אומרין לו, עליך מצוה, או יבם או חלוץ.

י  [ט] וכן אם היה הגדול במדינה אחרת--אין אחיו הקטן יכול לומר, על אחי הגדול היא המצוה, המתינו לו עד שיבוא; אלא אומרין לזה שהוא כאן, יבם או חלוץ.

יא  [י] יבמה הראויה לייבום שלא רצת להתייבם--דינה כדין מורדת על בעלה, וכופין את יבמה לחלוץ לה; ותצא בלא כתובה.  הניח אחיו נשים רבות--כל מי שתבע היבם מהן לייבום ולא רצת--היא המורדת, וחולץ לה; ותצא בלא כתובה.  ושאר צרותיה שלא נתבעו, נוטלות כתובתן כשאר האלמנות.

יב  [יא] היו היבמין רבים, ותבע אותה הגדול לייבום, והיא אינה רוצה בו, ורוצה באחיו--אין שומעין לה, שמצוה בגדול.  [יב] אמר הגדול, איני רוצה לא לחלוץ ולא לייבם, הרי אחיי לפנייך, ותבע אותה אחד מן האחין לייבום, והיא אינה רוצה בו, ורצת באח אחר, והוא רוצה בה--אין זו מורדת:  מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו, הרי כולן ראויין; והואיל והיא רוצה באחד מהן, והוא רוצה בה--הרי זו לא מרדה.

יג  ולא עוד, אלא אם היה אחד מהן במדינה אחרת, ואמרה, הריני ממתנת עד שיבוא וייבם אותי, אבל זה איני רוצה בו--אין זו מורדת.  ואומרין לזה שאינו הגדול שתובע אותה, אם תרצה לחלוץ לה וליתן לה כתובתה, חלוץ; ואם לאו, הרי רצת שתשב עד שיבוא אחיך--הואיל ואין לך דין קדימה עליו.

יד  [יג] בא זה שתלתה בו, ולא רצה בה--חוזרין אצל זה שתבע אותה לייבום, והיא אינה רוצה בו.  ואומרין לה, אין כאן מי שרוצה לייבם אלא זה, ומצות ייבום קודמת--או תתייבם לו, או תצא בלא כתובה כדין כל מורדת.

טו  [יד] כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם--הרי זו נוטלת כתובתה, אם יש לה כתובה, כשאר כל האלמנות.  וכן אם היה יבמה מוכה שחין, או שיש בו שאר מומי אנשים--חולץ לה, ונוטלת כתובתה.  נולדו בה מומין, כשהיא שומרת יבם--נסתחפה שדהו:  ואם לא רצה לייבם, יחלוץ וייתן כתובה.

טז  [טו] יבמה שנדרה הניה מיבמה בחיי בעלה, או שנדרה הניה מכל היהודיים--כופין אותו שיחלוץ לה, ותיטול כתובתה.  ואם נדרה לאחר מיתת בעלה, מבקשין ממנו שיחלוץ לה; ואם לא רצה, הרי זו מורדת.  וכן אם נתכוונה בנדרה, אפילו בחיי בעלה, כדי שלא ייבם אותה--אין כופין אותו לחלוץ, אלא אם כן מרדה ותצא בלא כתובה.

יז  [טז] יבמה שתבעה היבם לחליצה, והיא אומרת, איני חולצת ולא נוטלת כתובה, אלא אשב בבית בעלי כשאר האלמנות--אין שומעין לה:  שהרי הקנו אותה לזה מן השמיים; ורצה מייבם, רצה חולץ ונותן כתובתה.  ולא עוד, אלא אפילו אמרה, אני ניזונת משלי, ואשב עגונה כל ימיי--אין שומעין לה:  שהרי היבם אומר לה, כל זמן שאת זקוקה בי, אין נותנין לי אישה; ואפילו היה נשוי, אפשר שיישא אישה אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו, מפני היבמה.

יח  [יז] יבמה שלא היה לה על בעלה כתובה, מפני שהייתה אסורה עליו, והרי היא מותרת ליבם, כמו שיתבאר--אם רצה היבם לייבם, מייבם; ואין לה עליו כתובה, כדרך שלא היה לה על בעלה.  ודינה עם יבמה בתוספת, כמו שהיה עם בעלה; אבל אם לא כתב לה בעלה כתובה, או שמכרה לו כתובתה, או מחלה אותה--צריך היבם לכתוב לה כתובה, כשאר האלמנות.

יט  [יח] היבמה--קודם שיבוא עליה יבמה, או קודם שיחלוץ לה--הרי היא אסורה להינשא לזר, שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה, לאיש זר" (דברים כה,ה).  ואם נישאת לאחר, ובעלה--לוקה הוא והיא, ומוציאה בגט, ואפילו היו לה כמה בנים; ונאסרה עליו, ועל יבמה.  ויבמה חולץ לה, ואחר כך תהיה מותרת לאחרים.

כ  [יט] נתקדשה לאחר, לא נאסרה על יבמה; אלא נותן לה הזר שקידשה גט, ויבמה מייבם או חולץ.  ואם היה יבמה כוהן, שאינו יכול לישא גרושה--תצא מן הזר בגט, כדי שלא יהיה החוטא נשכר; ויחלוץ לה יבמה.

כא  [כ] חזר הזר שגירשה מן האירוסין, ונשאה אחר שחלץ לה יבמה--אין מוציאין אותה מידו.  אבל אם גירשה מן הנישואין, וחזר ונשאה אחר שחלצה--מוציאין אותה מידו:  מפני שהיא דומה לאשת איש שנישאת, ובא בעלה, שהיא אסורה על זה ועל זה, כמו שביארנו.  והיבמה שזינת, והיא זקוקה--לא נאסרה על יבמה; אלא רצה חולץ, רצה מייבם.

כב  [כא] כל יבמה שהיא ספק מדבריהם אם יש עליה זיקת יבם, או אין עליה זיקת יבם--כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חודשיו ומת בתוך שלושים יום, שדינה שתחלוץ מספק מדבריהם כמו שביארנו--אם הלכה ונתקדשה לאחר קודם חליצה, חולץ לה יבמה ותשב עם בעלה; ואם נתקדשה לכוהן שהוא אסור בחלוצה, אינו חולץ לה, שאין אוסרין על זה אשתו, מספק דבריהם.  גירשה הכוהן, או מת--הרי זו חולצת, ואחר כך תינשא לאחרים לכתחילה.