משנה תורה לרמב"ם -> ספר זמנים -> הלכות שופר וסוכה ולולב

פרק א ב ג ד ה ו ז ח

הלכות לולב פרק ז

א  "כפות תמרים" (ויקרא כג,מ) האמורים בתורה, הן חרייות של דקל כשיצמחו, קודם שיתפרדו העלין לכאן ולכאן, אלא כשיהיה כמו שרביט; והוא הנקרא לולב.

ב  "פרי עץ הדר" (ויקרא כג,מ) האמור בתורה, הוא אתרוג.  "וענף עץ עבות" (שם) האמור בתורה, הוא ההדס שעליו חופין את עצו, כגון שיהיו שלושה עלין או יתר על כן בגבעול אחד; אבל אם היו שני העלין בשווה זה כנגד זה, והעלה השלישי למעלה מהן--אין זה עבות, אלא נקרא הדס שוטה.

ג  "ערבי נחל" (ויקרא כג,מ) האמורות בתורה, אינן כל דבר הגדל על הנחל, אלא מין ידוע, הוא הנקרא "ערבי נחל"; עלה שלו משוך ופיו חלק וקנה שלו אדום, וזה הוא הנקרא ערבה.  ורוב מין זה גדל על הנחלים, לכך נאמר "ערבי נחל"; ואפילו היה גדל במדבר או בהרים, כשר.

ד  ויש מין אחר דומה לערבה, אלא שעלה שלו עגול ופיו דומה למסר וקנה שלו אינו אדום; וזה הוא הנקרא צפצפה, והיא פסולה.  ויש שם מין ערבה שאין פי העלה שלה חלק ואינו כמסר, אלא יש בו תלמים קטנים עד מאוד כמו פי מגל קטן; וזה כשר.  וכל הדברים האלו, מפי השמועה ממשה רבנו נתפרשו.

ה  ארבעה מינין אלו--מצוה אחת הן, ומעכבין זה את זה; וכולן נקראים מצות לולב.  ואין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן; ואם לא נמצא אחד מהן, אין מביאים תחתיו מין אחר הדומה לו.

ו  מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה, ולעשות שלושתן אגודה אחת.  וכשהוא נוטלם לצאת בהן, מברך תחילה על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו.  ואחר כך נוטל האגודה הזאת בימינו ואתרוג בשמאלו, ונוטלן דרך גדילתן שיהיו עיקריהן למטה לארץ וראשיהן למעלה לאוויר.  ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד, יצא--והוא, שיהיו ארבעתן מצויין אצלו; אבל אם לא היה לו אלא מין אחד או שחסרו מין אחד, לא ייטול עד שימצא השאר.

ז  כמה נוטל מהן--לולב אחד, ואתרוג אחד, ושני בדי ערבה, ושלושה בדי הדס.  ואם רצה להוסיף בהדס, כדי שיהיה אגודה גדולה--מוסיף; ונואי מצוה הוא.  אבל שאר המינין--אין מוסיפין על מניינם, ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע, פסל.

ח  כמה שיעור אורך כל מין מהם:  לולב, אין פחות מארבעה טפחים; ואם היה ארוך כל שהוא, כשר; ומדידתו משדרו בלבד, לא מראש העלים.  והדס וערבה, אין פחות משלושה טפחים; ואם היו ארוכין כל שהן, כשרים.  אפילו אין בכל בד ובד אלא שלושה עלין לחין, כשר--והוא, שיהיו בראש הבד.  ואם אגד הלולב, צריך שיהיה שדרו של לולב יוצא מן ההדס והערבה טפח או יתר.  ושיעור אתרוג, אין פחות מכביצה; ואם היה גדול כל שהוא, כשר.

ט  משיגביה ארבעה מינין אלו--בין שהגביהן כאחת בין בזה אחר זה, בין בימין בין בשמאל--יצא:  והוא, שיגביהן דרך גדילתן; אבל שלא דרך גדילתן, לא יצא.  ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלושה מינין בימין ואתרוג בשמאל, ויוליך ויביא ויעלה ויוריד, וינענע הלולב שלושה פעמים, בכל רוח ורוח.  [י] כיצד:  מוליך ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים, ומביא ומנענע ראש הלולב שלושה פעמים; וכן בעלייה, וירידה.  והיכן מוליך ומביא--בשעת קריאת ההלל ב"הודו לה', כי טוב" (תהילים קיח,א; תהילים קיח,כט), תחילה וסוף, וב"אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה).  וכל היום כשר לנטילת לולב, ואינו ניטל בלילה.

י  [יא] עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב, או שכרך עליה סדין ונטלה--יצא:  לקיחה על ידי דבר אחר, שמה לקיחה.  והוא, שיהיה דרך כיבוד ודרך הידור--שכל שהוא לנאותו, אינו חוצץ; אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדירה ונטלה, לא יצא ידי חובתו.

יא  [יב] אגד את הלולב עם ההדס והערבה, והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלית וכיוצא בה--הרי זה חוצץ; הבדיל ביניהן בעלי הדס--אינו חוצץ, שמין במינו אינו חוצץ.  ויש לו לאגוד את הלולב בחוט או במשיחה, וכל מין שירצה, הואיל ואין אגידתו מעכבת.

יב  [יג] מצות לולב, להינטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן, ואפילו בשבת, שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג,מ).  ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנאמר "ושמחתם, לפני ה' אלוהיכם--שבעת ימים" (שם).  חל יום השבת להיות בתוך ימי החג, אינו ניטל בשבת--גזירה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים, כמו שגזרו בשופר.

יג  [יד] ולמה לא גזרו גזירה זו ביום טוב הראשון, מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין; נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שווה, שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש.

יד  [טו] משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים.  ותקנה זו, עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש; וכשייבנה המקדש, יחזרו הדברים ליושנן.

טו  [טז] בזמן שבית המקדש קיים, היה לולב ניטל ביום ראשון שחל להיות בשבת; וכן בשאר מקומות שידעו בוודאי שיום זה הוא יום החג, בארץ ישראל.  אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חודש, לא היו נוטלין הלולב מספק.

טז  [יז] ומשחרב בית המקדש, אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון, ואפילו בני ארץ ישראל שקידשו את החודש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החודש--כדי שיהיו הכול שווין בדבר זה, ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין:  הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא, ואין שם מקדש להיתלות בו.

יז  [יח] ובזמן הזה שהכול עושין על החשבון, נשאר הדבר כמות שהיה שלא יינטל בשבת לולב כלל, לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכול יודעים בקביעת החודש.  וכבר ביארנו, שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת--גזירה, שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

יח  [יט] כל שחייב בשופר ובסוכה, חייב בנטילת לולב; וכל הפטור משופר וסוכה, פטור מלולב.  קטן היודע לנענע, חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.

יט  [כ] הלכה למשה מסיניי, שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב; ושיעורה, אפילו עלה אחד בבד אחד.

כ  [כא] כיצד הייתה מצותה:  בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורבייות של ערבה, וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח; ובעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה, תוקעין ומריעין ותוקעין.  חל יום שבת להיות בתוך החג, אין זוקפין ערבה; אלא אם כן חל יום שביעי להיות בשבת, זוקפין אותה בשבת כדי לפרסמה שהיא מצוה.

כא  [כב] כיצד היו עושין:  מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגייות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין.  ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום.  וערבה זו--הואיל ואינה בפירוש בתורה--אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה, בזמן הזה.  כיצד עושה:  לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה--שדבר זה מנהג נביאים הוא.

כב  [כג] בכל יום ויום, היו מקיפין את המזבח בלולביהן בידיהן, פעם אחת, ואומרין "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; וביום השביעי, מקיפין את המזבח שבע פעמים.  וכבר נהגו ישראל בכל המקומות, להניח תיבה באמצע בית הכנסת, ומקיפין אותה בכל יום, כדרך שהיו מקיפין את המזבח--זכר למקדש.

כג  [כד] כך היה המנהג בירושלים--יוצא אדם מביתו שחרית, ולולבו בידו; ונכנס לבית הכנסת ומתפלל, והוא בידו; ויוצא לבקר חולים ולנחם אבילים, והוא בידו.  וכשייכנס למדרש, משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו.

כד  [כה] מקבלת אישה הלולב מיד בנה או בעלה, ומחזירתו למים בשבת, בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת; וביום טוב מוסיפין על המים, ובמועד מחליפין המים.

כה  [כו] הדס שבלולב, אסור להריח בו מפני שאינו ראוי אלא להריח, והואיל והוקצה למצוה, יהיה אסור להריח בו; אבל אתרוג, מותר להריח בו, שהרי הוקצה למצוה, מאכילה.

כו  [כז] ואסור לאכול אתרוג, כל יום השביעי--מפני שהוקצה למקצת היום, הוקצה לכולו.  ובשמיני, מותר לאוכלה; ובזמן הזה שאנו עושין שני ימים, אף על פי שאין נוטלין לולב בשמיני, האתרוג אסור בשמיני, כדרך שהיה אסור בשמיני בזמן שהיו עושין שני ימים מפני הספק שהוא ספק שביעי.  הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, כל אחת ואחת יוצא בה ליומה ואוכלה למחר.



   לדף ראשי מאגר ספרות הקודש  

תנ"ך | משנה | תוספתא | תלמוד ירושלמי | תלמוד בבלי | מדרש תנחומא | משנה תורה לרמב"ם
 

לדף ראשי מקראנט | מאגר מידע | הפעלות ממוחשבות | קהילת מורים | אחיתופל | עזרה
 
 

כל הזכויות בטקסטים הספרותיים כפי שהם מופיעים באתר "ספרות הקודש" הן של מכון ממרא.
החומר מופיע באתר סנונית על סמך רישיון מאת מכון ממרא ובאדיבותו הרבה.
החיפוש באתר זה הוא בשיתוף מורפיקס

כל הזכויות שמורות © 2003-2009 (ראה תנאי שימוש)
 
border
סנונית גשר מט"ח אבי חי מפמ"ר תנ"ך