משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה פרק ז

א  מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצריים, בליל חמישה עשר בניסן--שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמות יג,ג), כמה שנאמר "זכור את יום השבת" (שמות כ,ז).  ומניין שבליל חמישה עשר--תלמוד לומר "והגדת לבנך, ביום ההוא לאמור:  בעבור זה" (שמות יג,ח), בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

ב  ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים--חייבים לספר ביציאת מצריים; וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח.

ג  [ב] מצוה להודיע לבנים, ואפילו לא שאלו--שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג,ח).  לפי דעתו של בן, אביו מלמדו.  כיצד:  אם היה קטן או טיפש--אומר לו, בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצריים, ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא, ויצאנו לחירות; ואם היה הבן גדול וחכם--מודיעו מה שאירע לנו במצריים, וניסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו:  לפי דעתו של בן.

ד  [ג] וצריך לעשות שינוי בלילה הזה--כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם, כך וכך אירע וכך וכך היה.

ה  וכיצד משנה--מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו.  אין לו בן, אשתו שואלתו; אין לו אישה--שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים.  היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.

ו  [ד] וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח.  כיצד:  מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו.  וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצריים, וכל הרעה שגמלונו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו.  והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.

ז  [ה] כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן--פסח, מצה, ומרורים:  פסח, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצריים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" (שמות יב,כז); מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצריים; מצה, על שם שנגאלו.  ודברים האלו כולן, הן הנקראין הגדה.

ח  [ו] בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משיעבוד מצריים, שנאמר "ואותנו, הוציא משם . . ." (דברים ו,כג).  ועל דבר זה ציווה בתורה, "וזכרת, כי עבד היית" (דברים ה,יד; דברים טו,טו; דברים טז,יב; דברים כד,יח; דברים כד,כב), כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.

ט  [ז] לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות.  וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין--אין פחות מהן; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, לא יפחתו לו מארבעה כוסות:  שיעור כל כוס מהן, רביעית.

י  [ח] אפילו עני שבישראל, לא יאכל עד שיסב.  אישה אינה צריכה הסיבה; ואם אישה חשובה היא, צריכה הסיבה.  ובן אצל אביו והשמש בפני רבו, צריכין הסיבה; אבל תלמיד בפני רבו, אינו מסב אלא אם כן נתן לו רבו רשות.  והסיבת ימין, אינה הסיבה; וכן המסב על עורפו, או על פניו--אין זו הסיבה.  ואימתיי צריכין הסיבה--בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו.  ושאר אכילתו ושתייתו--אם הסב, הרי זה משובח; ואם לאו, אינו צריך.

יא  [ט] ארבעה כוסות האלו--צריך למזוג אותן, כדי שתהיה שתייה ערבה:  הכול לפי היין, ולפי דעת השותה; ולא יפחות בארבעתן, מרביעית יין חי.  שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג--יצא ידי ארבעה כוסות, ולא יצא ידי חירות; שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת--יצא ידי חירות, ולא יצא ידי ארבעה כוסות.  ואם שתה מכל כוס מהן רובו, יצא.

יב  [י] כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו, מברך עליו ברכה בפני עצמו.  וכוס ראשון, אומר עליו קידוש היום; כוס שני, קורא עליו את ההגדה; כוס שלישי, מברך עליו ברכת המזון; כוס רביעי, גומר עליו את ההלל, ומברך עליו ברכת השיר.  ובין הכוסות האלו--אם רצה לשתות, שותה; בין שלישי לרביעי, אינו שותה.

יג  [יא] החרוסת--מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שהיו עובדין בו במצריים.  וכיצד עושין אותה--לוקחין תמרים או גרוגרות או צימוקין וכיוצא בהן, ודורסין אותן, ונותנין לתוכן חומץ, ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן; ומביאין אותן על השולחן, בליל הפסח.

יד  [יב] אכילת מרור--אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח:  שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח, על מצה ומרורים.  ומדברי סופרים, לאכול המרור לבדו בלילה זה, אפילו אין שם קרבן פסח.

טו  [יג] מרורים האמורים בתורה, הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבונה והמרור; כל אחד מחמשת מיני ירק אלו, נקרא מרור.  ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית, יצא--והוא, שיהיו לחין; ויוצאין בקלח שלהן, אפילו יבש.  ואם שלקן, או כבשן, או בישלן--אין יוצא בהן.