משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות חמץ ומצה

הלכות חמץ ומצה פרק ד

א  כתוב בתורה "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג,ז).  יכול אם טמן אותו, או הפקיד אותו ביד גויים, לא יהיה עובר--תלמוד לומר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט), אפילו הטמינו או הפקידו.  יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת, לא יהיה עובר--תלמוד לומר "בכל גבולך" (שמות יג,ז; דברים טז,ד), בכל רשותו.  יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי, או של הקדש--תלמוד לומר "לא ייראה לך" (שם), שלך אי אתה רואה; אבל אתה רואה של אחרים, או של גבוה.

ב  הא למדת, שחמץ של ישראל--אם הניחו ברשותו, אפילו טמון, ואפילו בעיר אחרת, ואפילו מופקד ביד גויים--הרי זה עובר משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט); וחמץ של הקדש או של גוי, שהיה אצל ישראל--אפילו היה עימו בבית--הרי זה מותר, מפני שאינו שלו.  ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותנו בפסח.  אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים, בפני חמצו של גוי--שמא יבוא להסתפק ממנו; אבל של הקדש, אינו צריך, מפני שהכול פורשין מן ההקדש, כדי שלא יבואו לידי מעילה.

ג  גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל--אם קיבל עליו ישראל אחריותו, שאם אבד או נגנב, ישלם לו דמיו--הרי זה חייב לבערו:  הואיל וקיבל עליו אחריות, נעשה כשלו.  ואם לא קיבל אחריות--מותר לקיימו אצלו, ומותר לאכול ממנו אחר הפסח:  שברשות הגוי הוא.

ד  גוי אלם שהפקיד חמצו אצל ישראל--אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב, מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, ואף על פי שלא קיבל אחריות--הרי זה חייב לבערו:  שהרי נחשב כאילו הוא שלו, מפני שמחייבו האנס באחריותו.

ה  ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי--אם אמר לו, אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני, קנה חמץ זה מעכשיו--הרי זה ברשות הגוי, ואותו החמץ מותר לאחר הפסח:  והוא שיהיה הזמן שקבע לו, קודם הפסח.  ואם לא אמר לו, קנה מעכשיו--נמצא אותו החמץ כאילו הוא פיקדון אצל הגוי, ואסור בהניה לאחר הפסח.

ו  ישראל וגוי שהיו באין בספינה, והיה החמץ ביד ישראל, והגיעה שעה חמישית--הרי זה מוכרו לגוי, או נותנו לו במתנה; וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שייתנו לו מתנה גמורה.

ז  אומר הוא ישראל לגוי, עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתיים, עד שאתה לוקח מגוי בוא וקח מישראל--שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח.  אבל לא ימכור לו ולא ייתן לו, על תנאי; ואם עשה כן, הרי זה עובר על בל ייראה ובל יימצא.

ח  תערובת חמץ, עוברין עליה משום בל ייראה ובל יימצא--כגון המורייס וכותח הבבלי ושיכר המדי, שעושין אותו מן הקמח, וכל כיוצא באלו, מדברים הנאכלים; אבל דבר שיש בו תערובת חמץ, ואינו ראוי לאכילה--הרי זה מותר לקיימו בפסח.

ט  כיצד:  עריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפילו נתנו שעה אחת קודם שעת הביעור--הרי זה מותר לקיימו.  ואם לא נתן העורות, ונתן הקמח קודם שלושה ימים לשעת הביעור--מותר, שהרי נפסד והבאיש; תוך שלושה ימים, חייב לבער.

י  וכן הקילור והרטייה והאספלונית והתריאק שנתן לתוכן חמץ--מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ.  [יא] הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמה שנסרחה--אינו צריך לבער.

יא  בגדים שכיבסו אותן בחלב חיטה, וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ, וכן כל כיוצא בזה--מותר לקיימן בפסח, ואין בהן משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט):  שאין צורת החמץ עומדת.

יב  דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל, או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק וכיוצא בו--אף על פי שמותר לקיימו, אסור לאוכלו עד אחר הפסח; ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא, הרי זה אסור לאוכלו.