משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שביתת עשור

הלכות שביתת עשור פרק ג

א  אסור לרחוץ ביום הכיפורים--בין בחמין בין בצונן, בין כל גופו בין אבר אחד:  אפילו אצבע קטנה, אסור להושיטה במים.  והמלך והכלה רוחצין את פניהן--כלה, כדי שלא תתגנה על בעלה; והמלך, כדי שייראה ביופייו, שנאמר "מלך ביופייו, תחזינה עיניך" (ישעיהו לג,יז).  ועד כמה נקראת כלה, עד שלושים יום.

ב  מי שהיה מלוכלך בצואה או טיט--רוחץ מקום הטינופות כדרכו, ואינו חושש.  ומדיחה אישה ידה אחת במים, ונותנת פת לבנה.  והחולה רוחץ כדרכו, אף על פי שאינו מסוכן.  וכל חייבי טבילות טובלין כדרכן, בין בתשעה באב בין ביום הכיפורים.

ג  מי שראה קרי בזמן הזה בלילי יום הכיפורים--אם לח הוא, מקנח במפה ודייו; ואם יבש הוא או שנתלכלך--רוחץ מקומות המלוכלכין בלבד, ומתפלל.  ואסור לו לרחוץ כל גופו או לטבול:  שאין הטובל בזמן הזה טהור, מפני טומאת מת; ואין הרחיצה מקרי לתפילה בזמן הזה אלא מנהג, ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר.  ולא אמרו שהרואה קרי ביום הכיפורים טובל, אלא כשתיקנו טבילה לבעלי קראין; וכבר ביארנו, שבטלה תקנה זו.

ד  טיט שהוא לח ביותר, כדי שיניח אדם ידו עליו ותעלה בה לחלוחית שאם הדביק אותה לידו האחרת תידבק בה לחלוחית--אסור לישב עליו.  לא ימלא אדם כלי חרס מים ויצטנן בו, שהמים נוזלים מדופנו; אפילו כלי מתכות אסור, שמא יינתזו מים על בשרו.  ומותר להצטנן בפירות.

ה  לוקח אדם מטפחת מערב יום הכיפורים, ושורה אותה במים, ומנגבה מעט, ומניחה תחת הבגדים; ולמחר מעבירה על פניו, ואינו חושש, ואף על פי שיש בה קור הרבה.

ו  המהלך להקביל פני רבו או פני אביו או פני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, או לקרות בבית המדרש--עובר במים עד צווארו, ואינו חושש.  ועושה מצוה שהלך לעשותה, וחוזר במים למקומו:  שאם לא תתיר לו לחזור--אינו הולך, ונמצא נכשל מן המצוה.  וכן ההולך לשמור פירותיו--עובר במים עד צווארו, ואינו חושש:  ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם, כדרך שעושין בחול.

ז  אסור לנעול מנעל וסנדל, אפילו ברגלו אחת; ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכיוצא בהן.  וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו--שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו, ומרגיש שהוא יחף.  התינוקות--אף על פי שהן מותרין באכילה ושתייה ורחיצה וסיכה, מונעין אותן ממנעל וסנדל.

ח  מותר לכל אדם לנעול את הסנדל מחמת עקרב וכיוצא בה, כדי שלא תישכנו.  והחיה מותרת לנעול את הסנדל משום צינה, כל שלושים יום; והחולה כיוצא בה, אף על פי שאין שם סכנה.

ט  אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג.  ואם היה חולה, אף על פי שאין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו--סך כדרכו, ואינו חושש.

י  יש מקומות שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים, כדי שתהיה לו בושת פנים מאשתו ולא יבוא לידי תשמיש מיטה; ויש מקומות שנהגו שלא להדליק, שמא יראה אשתו ותישא חן בעיניו ויבוא לידי תשמיש.  ואם חל יום הכיפורים להיות בשבת, חייבין הכול להדליק בכל מקום--שהדלקת נר בשבת חובה.