משנה תורה לרמב"ם ספר זמנים הלכות שביתת עשור

הלכות שביתת עשור פרק ב

א  האוכל ביום הכיפורים מאכלין הראויין לאדם ככותבת הגסה, שהיא פחות מכביצה במעט--הרי זה חייב.  וכל האוכלים מצטרפין לשיעור זה.  וכן השותה משקין הראויין לשתיית אדם כמלוא לוגמיו של שותה, כל אחד ואחד לפי לוגמיו--חייב; וכמה מלוא לוגמיו--כדי שיסלקם לצד אחד וייראה מלא, ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית.  וכל המשקין מצטרפין לשיעור זה.  ואכילה ושתייה, אין מצטרפין לשיעור אחד.

ב  אחד האוכל אוכלים המותרים, או שאכל דברים האסורין כגון פיגול ונותר וטבל ונבילות וטריפות וחלב או דם, הואיל ואכל אוכלים הראויין לאדם, הרי זה חייב כרת משום אוכל ביום הכיפורים.

ג  אכל או שתה פחות משיעור זה, אינו חייב כרת; אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור, אין חייבין כרת אלא על כשיעור.  והאוכל או השותה חצי שיעור, מכין אותו מכת מרדות.

ד  אכל מעט וחזר ואכל וחזר ואכל--אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת שלוש ביצים, הרי אלו מצטרפות לכשיעור; ואם לאו, אין מצטרפות.  שתה מעט וחזר ושתה וחזר ושתה--אם יש מתחילת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית, מצטרפין לשיעור; ואם לאו, אין מצטרפין.

ה  אכל אוכלים שאינן ראויין למאכל אדם, כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין, או ששתה משקין שאינן ראויין, כגון ציר או מורייס וחומץ חי--אפילו אכל ושתה מהן הרבה, הרי זה פטור מן הכרת; אבל מכין אותו מכת מרדות.

ו  שתה חומץ מזוג במים, חייב.  הכוסס פלפלין וזנגביל יבש וכיוצא בהן, פטור; אבל זנגביל רטוב, חייב.  אכל עלי גפנים, פטור; לולבי גפנים, חייב.  ואלו הן לולבי גפנים, כל שליבלבו בארץ ישראל מראש השנה ועד יום הכיפורים; יתר על זה, הרי הן כעצים ופטור.  וכן כל כיוצא באלו.

ז  אכל צלי במלח, מצטרף המלח לבשר; ציר שעל גבי ירק, מצטרף:  מפני שמכשירי האוכל המעורבים עם האוכל, כאוכל הן חשובים.  היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו, ואכל יתר על שובעו--פטור, כמי שאכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה:  שאף על פי שזה היתר ראוי לרעב, אינו ראוי לכל מי ששבע כזה.

ח  חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים--אף על פי שהרופאים הבקיאין אומרין אינו צריך--מאכילין אותו על פי עצמו, עד שיאמר דיי.  אמר החולה איני צריך, והרופא אומר צריך--מאכילין אותו על פיו:  והוא, שיהיה רופא אומן.  רופא אחד אומר צריך, ואחד אומר אינו צריך--מאכילין אותו; מקצת הרופאין אומרין צריך, ומקצתן אומרין אינו צריך--הולכין אחר הרוב או אחר הבקיאין:  ובלבד שלא יאמר החולה, צריך אני; אבל אם אמר, צריך אני--מאכילין אותו.  לא אמר החולה שהוא צריך, ונחלקו הרופאים והיו כולם בקיאין, ואלו שאמרו צריך כמניין שאמרו אינו צריך--מאכילין אותו.

ט  עוברה שהריחה בשר, לוחשין לה באוזנה שיום הכיפורים הוא:  אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב נפשה.  וכן מי שאחזו בולמוס, מאכילין אותו עד שייאורו עיניו; אפילו נבילות ושקצים מאכילין אותו מיד, ואין משהין עד שימצאו דברים המותרין.

י  קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים, מחנכין אותן שעות.  כיצד:  היה רגיל לאכול בשתי שעות ביום, מאכילין אותו בשלוש; היה רגיל בשלוש, מאכילין אותו בארבע.  לפי כוח הבן מוסיפין לענותו בשעות.  בן אחת עשרה שנה, בין זכר בין נקבה--מתענה ומשלים מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות.

יא  בת שתים עשרה שנה ויום אחד ובן שלוש עשרה שנה ויום אחד שהביאו שתי שערות--הרי הן גדולים לכל המצוות, ומשלימין מן התורה; אבל אם לא הביאו שתי שערות--עדיין קטנים הן, ואינם משלימין אלא מדברי סופרים.  קטן שהוא פחות מבן תשע--אין מענין אותו ביום הכיפורים, כדי שלא יבואו לידי סכנה.