משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות ברכות

הלכות ברכות פרק יא

א  כל הברכות כולן--פותח בהם בברוך, וחותם בהם בברוך:  חוץ מברכה אחרונה של קרית שמע, וברכה הסמוכה לחברתה, וברכת הפירות והדומה לה, וברכת עשיית המצוות.

ב  ואלו הברכות שאמרנו שהן דרך שבח והודיה--יש מהן שהוא פותח בברוך, ואינו חותם, ויש מהן שהוא חותם בברוך, ואינו פותח.  אלא מעט מברכות המצוות כגון ברכת ספר תורה, וכגון רואה קברי ישראל--מאלו שהן דרך שבח והודיה.  אבל שאר ברכות המצוות כולן--פותח בהן בברוך, ואינו חותם.

ג  [ב] יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן.

ד  ויש מצוות שאינן חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה--שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה, יישב; וכן אינו חייב לבנות בית, כדי לעשות מעקה.  וכל מצות עשה שבין אדם להקדוש ברוך הוא, בין מצוה שהיא חובה, בין מצוה שאינה חובה--מברך עליה, קודם לעשייתה.

ה  [ג] וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים--בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים--מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות.  והיכן ציוונו, בתורה שכתוב בה "אשר יאמרו לך--תעשה" (דברים יז,יא).  נמצא עניין הדברים והיצען, כך הוא--אשר קידשנו במצוותיו, שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה; וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.

ו  [ד] ולמה אין מברכין על נטילת ידיים באחרונה--מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהן משום סכנה, אין מברכין על עשייתן.  הא למה זה דומה--למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה, מפני סכנת עלוקה, שאינו מברך וציוונו לסנן את המים; וכן כל כיוצא בזה.

ז  [ה] העושה מצוה, ולא בירך--אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת, מברך אחר עשייה; ואם דבר שעבר הוא, אינו מברך.  כיצד:  הרי שנתעטף בציצית, או שלבש תפילין, או שישב בסוכה, ולא בירך תחילה--חוזר ומברך אחר שנתעטף, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית; וכן מברך אחר שלבש תפילין, להניח תפילין, ואחר שישב בסוכה, לישב בסוכה.  וכן כל כיוצא באלו.

ח  [ו] אבל אם שחט בלא ברכה, אינו חוזר אחר שחיטה ומברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה; וכן אם כיסה הדם בלא ברכה, או הפריש תרומה ומעשרות, או שטבל, ולא בירך--אינו חוזר ומברך אחר עשייה.  וכן כל כיוצא בזה.

ט  [ז] אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד--שאינו יכול לומר, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה, עד שיטבול; לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה, מפני שהיה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברכה.

י  [ח] כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה, מברך בשעת עשייתה; וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר, אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון.  כיצד:  העושה סוכה, או לולב, או שופר, או ציצית, או תפילין, או מזוזה--אינו מברך בשעת עשייה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה, או לולב, או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתן ציווי אחר.  ואימתיי מברך--בשעה שיישב בסוכה, או כשינענע הלולב, או כשישמע קול השופר, או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת תפילין, ובשעת קביעת מזוזה.  אבל אם עשה מעקה--מברך בשעת עשייה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; וכן כל כיוצא בזה.

יא  [ט] כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן--מברך עליה בשעת עשייה, שהחיינו.  ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה, מברך עליהן שהחיינו בשעה שייצא ידי חובתו בהן; וכן כל כיוצא בהן.

יב  [י] אחד העושה מצוה לעצמו, ואחד העושה אותה לאחרים--מברך קודם עשייתה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות; אבל אינו מברך שהחיינו, אלא על מצוה שעשה לעצמו.  היו לפניו מצוות הרבה, אינו מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המצוות--אלא מברך על כל אחת ואחת, בפני עצמה.

יג  [יא] כל העושה מצוה, בין שהייתה חובה עליו בין שאינה--אם עשה אותה לעצמו, מברך לעשות; עשה אותה לאחרים, מברך על העשייה.

יד  [יב] כיצד:  לבש תפילין, מברך להניח תפילין; נתעטף בציצית, מברך להתעטף בציצית; ישב בסוכה, מברך לישב בסוכה.  וכן הוא מברך להדליק נר של שבת, ולגמור את הלל.  וכן אם קבע מזוזה לביתו, מברך לקבוע מזוזה; עשה מעקה לגגו, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; הפריש תרומה ומעשרות לעצמו, מברך להפריש; מל את בנו, מברך למול את הבן; שחט פסחו וחגיגתו, מברך לשחוט.

טו  [יג] אבל אם קבע מזוזה לאחרים, מברך על קביעת מזוזה; עשה להן מעקה, מברך על עשיית מעקה; הפריש להם תרומה ומעשרות, מברך על הפרשת תרומה; מל את בן חברו, מברך על המילה.  וכן כל כיוצא באלו.

טז  [יד] עשה המצוה לו ולאחרים כאחד--אם הייתה מצוה שאינה חובה, מברך על העשייה; לפיכך הוא מברך על מצות עירוב.  הייתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה, ולהוציא אחרים--מברך לעשות; לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.

יז  [טו] נטל את הלולב--מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי חובתו; אבל אם בירך קודם שייטול--מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה.  ומכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה, מברך על העשייה.  אבל נטילת ידיים ושחיטה, הואיל וכדברי הרשות הן--אפילו שחט לעצמו--מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, ועל נטילת ידיים.  וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים--שמעת שגמר בליבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו.

יח  [טז] כל דבר שהוא מנהג--אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואין צריך לומר מנהג חכמים, כגון קריאת ההלל בראשי חודשים ובחולו של מועד של פסח--אין מברכין עליו.  וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו, עושין אותו בלא ברכה.  ולעולם ייזהר אדם מברכה שאינה צריכה, וירבה בברכות הצריכות; וכן דויד אומר "בכל יום, אברכך" (תהילים קמה,ב).