משנה תורה לרמב"ם  ספר אהבה הלכות ברכות
הלכות ברכות פרק ז
א מנהגות רבות נהגו חכמי ישראל בסעודה, וכולן דרך ארץ; ואלו הן: כשנכנסין לסעודה, גדול שבכולן נוטל ידיו תחילה, ואחר כך נכנסין, ויושבין מסובין. וגדול מסב בראש, ושני לו למטה ממנו; היו שלוש מיטות, גדול מסב בראש, ושני לו למעלה ממנו, ושלישי לו למטה ממנו.
ב בעל הבית מברך המוציא, ומשלים הברכה ואחר כך בוצע; והאורח מברך ברכת המזון, כדי שיברך לבעל הבית. ואם היו כולן בעלי הבית--גדול שבכולן בוצע, והוא מברך ברכת המזון.
ג אין הבוצע רשאי לבצוע, עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד, אלא אם כן נתכוונו לאכול פת חרבה. ואינו בוצע לא פרוסה קטנה, מפני שהוא נראה כצר עין, ולא פרוסה יתר מכביצה, מפני שנראה כרעבתן; ובשבת, יש לו לבצוע פרוסה גדולה. ואינו בוצע, אלא ממקום שבשל יפה יפה.
ד מצוה מן המובחר, לבצוע מכיכר שלמה; אם הייתה שם שלמה של שעורים ופרוסה של חיטים, מניח פרוסה בתוך שלמה, ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים ומשלמה. בשבת ובימים טובים, חייב לבצוע על שתי כיכרות; נוטל שתיהן בידו, ובוצע אחת מהן.
ה הבוצע נותן פרוסה לפני כל אחד ואחד, והאחד נוטל בידו; ואינו נותן ביד האוכל, אלא אם כן היה אביל. והבוצע, הוא פושט ידיו תחילה ואוכל, ואין המסובין רשאין לטעום, עד שיטעום המברך; ואין הבוצע רשאי לטעום, עד שיכלה אמן מפי רוב המסובין. ואם רצה הבוצע לחלוק כבוד לרבו, או למי שהוא גדול ממנו בחכמה, ויניחנו לפשוט ידו קודם לו--הרשות בידו.
ו שניים, ממתינין זה לזה בקערה; שלושה, אין ממתינין. גמרו מהן שניים, השלישי מפסיק עימהן; גמר אחד מהן, השניים אין מפסיקין לו, אלא אוכלין והולכין, עד שגומרין.
ז אין מסיחין בסעודה, כדי שלא יבוא לידי סכנה; ומפני זה אם בא להן יין בתוך המזון, כל אחד ואחד מברך לעצמו, שאם בירך אחד ויענה העונה אמן בשעת הבליעה, יבוא לידי סכנה. ואין מסתכלין בפני האוכל, ולא במנתו, שלא לביישו.
ח [ז] השמש העומד לפני המסובין, אינו אוכל עימהן; ודרך רחמנות היא ליתן לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל, כדי ליישב דעתו. ואם נתנו לו יין, מברך על כל כוס וכוס שנותנין לו, מפני שאין שתייתו תלויה ברצונו, אלא ברצונם.
ט [ח] יצא אחד מן המסובין להשתין מים, נוטל ידו אחת ונכנס; דיבר עם חברו והפליג, נוטל שתי ידיו ונכנס. ואם היו מסובין לשתייה, נכנס ויושב במקומו ונוטל ידיו, ואחר כך מחזיר פניו לאורחין; ולמה נוטל במקומו--שמא ידמו שלא נטל ידיו, מפני שאין שם אכילה.
י [ט] אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת. ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות; ולא את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים ותאנים וענבים, מפני שהן נמאסין. ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים; וזורקין לפניהם קליות ואגוזים, בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסין. ואין נוטלין ידיים ביין, בין חי בין מזוג. וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין, דרך ביזוי ובעיטה.
יא [י] אסור לאורחין ליטול כלום ממה שלפניהם, וליתן ביד בנו או בתו של בעל הבית--שמא יתבייש בעל הסעודה, שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם, ונמצאו הקטנים נוטלין אותו והולכין. לא ישלח אדם לחברו חבית יין, ושמן צף על פניה--שמא ישלח לו אדם חבית שכולה שמן וידמה שהיא יין, ושמן הוא שעל פניה בלבד, ויזמן אורחים, ויתבייש. וכן כל כיוצא בדברים אלו, המביאין לידי בושה לבעל הסעודה--אסורין.
יב [יא] גמרו מלאכול--מסלקין את השולחן ומכבדין את המקום שאכלו בו, ואחר כך נוטלין את ידיהן: שמא יישאר שם פירורין שיש בהן כזית, שאסור להלך עליהן ולרחוץ עליהן; אבל פירורין שאין בהן כזית, מותר לאבדן ביד.
יג [יב] הביאו להם מים לנטילה--כל שמברך ברכת המזון, הוא נוטל ידיו תחילה, כדי שלא יישב הגדול וידיו מזוהמות, עד שייטול אחר. ושאר הסועדין, נוטלין ידן בסוף זה אחר זה; ואין מכבדין בדבר זה, שאין מכבדין בידיים מזוהמות, ולא בדרכים, ולא בגשרים--אלא בפתח הראוי למזוזה, ובשעת כניסה.
יד [יג] גמרו ליטול את ידיהן, וניגבו ידיהן, ובירכו ברכת המזון, והביאו את המוגמר--הגדול שבירך ברכת המזון, הוא מברך על המוגמר; וכולן עונין אמן.
טו [יד] אם היה שם יין--מביאין כוס מחזיק רביעית, או יתר על רביעית; ומביאין מין בשמים: אוחז את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברך ברכת המזון; ואחר כך מברך על היין, ואחר כך מברך על הבשמים. אם היה הבשמים שמן ערב וכיוצא בו, טחו בראש השמש; ואם היה השמש תלמיד חכמים, טחו בכותל, כדי שלא ייצא מבושם לשוק.
טז [טו] אף על פי שאין ברכת המזון טעונה יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו, צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים, וישטוף אותו מבחוץ; וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ, נותן לתוכו מעט מים, כדי שיהא ערב לשתייה. ואין מסיחין על כוס של ברכת המזון, אלא הכול שותקין, עד שתכלה ברכת המזון והיין, וישתו.
|
