משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות ברכות

הלכות ברכות פרק ו

א  כל האוכל הפת שמברכין עליה המוציא--צריך נטילת ידיים תחילה וסוף, ואף על פי שהיא פת חולין; ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות, ואינו יודע להן טומאה, לא יאכל, עד שייטול שתי ידיו.  וכן כל דבר שטיבולו במשקין--צריך נטילת ידיים, תחילה.

ב  כל הנוטל ידיו--בין לאכילה, בין לקרית שמע, בין לתפילה--מברך בתחילה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים:  שזו מצות חכמים היא שנצטווינו בתורה לשמוע מהן, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא).  ומים אחרונים--אין מברכין עליהן, שאינן אלא מפני הסכנה; ולפיכך חייב אדם להיזהר בהן ביותר.

ג  נטילת ידיים בין תבשיל לתבשיל, רשות--רצה נוטל, רצה אינו נוטל.  ופירות של חולין--אינן צריכין נטילת ידיים, לא בתחילה ולא בסוף; וכל הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי הרוח.

ד  כל את המלח, צריך נטילת ידיים באחרונה--שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כטבע מלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו וייסמה; מפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח.  ובמחנה, פטורין מנטילת ידיים בתחילה, מפני שהן טרודין במלחמה; וחייבין באחרונה, מפני הסכנה.

ה  [ד] עד היכן היא נטילת ידיים, עד הפרק; וכמה שיעור המים, רביעית לכל שתי ידיים.  וכל שחוצץ בטבילה, חוצץ בנטילת ידיים; וכל העולה למידת המקוה, עולה לשיעור רביעית.

ו  [ה] כל הצריך נטילת ידיים--אם הטביל ידיו במי מקוה, אינו צריך דבר אחר; ואם הטבילן במים שאין בהן שיעור מקוה, או במים שאובין שבקרקע, לא עשה כלום, שאין המים השאובין מטהרין את הידיים אלא בנטילה.

ז  [ו] כל הנוטל ידיו, צריך להיזהר בארבעה דברים:  במים עצמן, שלא יהיו פסולין לנטילת ידיים; ובשיעור, שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידיים; ובכלי, שיהו המים שנוטלין בהן בכלי; ובנוטל, שיהו המים באין מכוח נותן.

ח  [ז] ארבעה דברים פוסלין את המים--שינוי מראה, וגילוי, ועשיית מלאכה בהן, והפסד שמונע את הבהמה מלשתות מהן.  כיצד:  מים שנשתנו מראיהן--בין בכלים בין בקרקעות, בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומן--הרי אלו פסולין.  וכן אם נתגלו גילוי האוסר אותן מן השתייה, נפסלו לנטילת ידיים.

ט  [ח] כל מים שנעשה בהן מלאכה, נעשו שופכין ופסולין לנטילת ידיים.  כיצד:  מים שאובין שהדיח בהן כלים, או ששרה בהן פיתו, וכיוצא בזה, בין בכלים בין בקרקעות--פסולין לנטילת ידיים.  הדיח בהן כלים מודחין או חדשים, לא פסלן.  מים שהנחתום מטבל בהן את הכעכין, פסולין; ושהוא חופן מהן בשעת לישה, כשרין--שהמים שבחופניו, הן שנעשו בהן מלאכה, אבל המים שחפן מהם, הרי הן בכשרותן.

י  [ט] וכל מים שנפסלו משתיית הכלב--כגון שהיו מרים או מלוחין או עכורין או ריחן רע, עד שלא ישתה אותן הכלב--בכלים, פסולין לנטילת ידיים; ובקרקעות, כשרין להטביל בהן.  חמי טבריה--במקומן, מטבילין בהן את הידיים; אבל אם נטל מהן בכלי, או שהפליג מהן אמה למקום אחר--אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים, מפני שאינן ראויין לשתיית הבהמה.

יא  [י] יש לנוטל ליתן על ידיו מעט מעט, עד שייתן כשיעור; ואם נתן הרביעית כולה בשטיפה אחת, כשר.  נוטלין ארבעה חמישה, זה בצד זה, או יד זה על גבי יד זה, בשטיפה אחת--ובלבד שירפו ידיהן, כדי שיבוא ביניהן המים, ויהיה באותה השטיפה, כדי רביעית לכל אחד ואחד.

יב  [יא] אין נותנין לידיים לא בדופנות הכלים, ולא בשולי המחץ, ולא בחרסים, ולא במגופת החבית.  ואם תיקן המגופה לנטילה, נותנין ממנה לידיים; וכן החמת שתיקנה, נותנין בה לידיים.  אבל שק וקופה--אף על פי שתיקנן, אין נותנין מהן לידיים.  ולא ייתן לחברו בחופניו, שאין חופניו כלי.  וכלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מידי טומאה--אין נותנין בהם לידיים, מפני שהן שברי כלים.

יג  [יב] בכל הכלים, נוטלין לידיים, אפילו כלי גללים, וכלי אדמה--והוא, שיהיו שלמים.  כלי שאינו מחזיק רביעית, או שאין בו רביעית--אין נותנין ממנו לידיים.

יד  [יג] הכול כשרין ליתן לידיים, אפילו חירש שוטה וקטן.  אם אין שם אחר--מניח הכלי בין ברכיו, וצק על ידיו, או יטה החבית על ידיו, וייטול; או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו, וחוזר וצק בראשונה על השנייה.  והקוף, נוטל לידיים.

טו  [יד] השוקת שדולה האדם בידו או בגלגל ונותן לתוכה, והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה, והניח ידיו בשוקת, ועברו המים ושטפו על ידיו--לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו; ואם היו ידיו קרובות לשפיכת הדלי, עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכוח נתינת האדם--עלתה לו נטילה.

טז  [טו] מים שנסתפק לו אם נעשה מהן מלאכה או לא נעשה, אם יש בהן כשיעור או שאין בהן, אם הן טהורין או טמאין, ספק נטל ידיו ספק לא נטל ידיו--ספקו טהור:  שכל ספק שבטהרת ידיים, טהור.

יז  [טז] מים ראשונים--צריך שיגביה ידיו למעלה, שלא ייצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידיים; ואחרונים--צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שייצא כל כוח המלח שעל ידיו.  מים ראשונים, ניטלים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרונים, אינן ניטלין על גבי קרקע.  מים ראשונים, בין בחמי האור בין בצונן.  אחרונים, אין ניטלין בחמין--והוא, שיהיו חמים שהיד סולדת בהן, מפני שאין מעבירין את הזוהמה, שאינו יכול לפשפש בהן; אבל אם היו פושרין, נוטלין מהן באחרונה.

יח  [יז] נוטל אדם ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום, ואינו צריך ליטול ידיו, לכל אכילה ואכילה:  והוא, שלא הסיח דעתו מהן; אבל אם הסיח דעתו מהן, צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.

יט  [יח] לט אדם את ידיו במפה, ואוכל בהן פת או דבר שטיבולו במשקה, אף על פי שלא נטל ידיו.  המאכיל לאחרים, אינו צריך נטילת ידיים; והאוכל, צריך נטילת ידיים, אף על פי שאינו נוגע במאכל, אלא אחר הוא המאכילו.  והוא הדין לאוכל במגרפה, שצריך נטילת ידיים.

כ  [יט] אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, אף על פי שהוא נותן לתוך פיו.  ואסור לזלזל בנטילת ידיים; וציוויים הרבה ציוו חכמים על נטילת ידיים, והזהירו על הדבר.  אפילו אין לו מים אלא כדי לשתות, נוטל ידיו במקצתן, ואחר כך אוכל, ושותה מקצתן.

כא  [כ] צריך אדם לנגב את ידיו, ואחר כך יאכל; וכל האוכל בלא ניגוב ידיים, כאוכל לחם טמא.  וכל הנוטל ידיו באחרונה, מנגב ואחר כך מברך.  ותיכף לנטילת ידיים, ברכת המזון:  לא יפסיק ביניהם בדבר אחר; אפילו לשתות מים אחר שנטל ידיו באחרונה, אסור עד שיברך ברכת המזון.