משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות ברכות

הלכות ברכות פרק ה

א  נשים ועבדים, חייבין בברכת המזון; וספק יש בדבר אם הן חייבין מן התורה, לפי שאין קבוע לה זמן, או אינן חייבין מן התורה.  לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן.  אבל הקטנים, חייבין בברכת המזון מדברי סופרים, כדי לחנכן במצוות.

ב  שלושה שאכלו פת כאחד, חייבין לברך ברכת הזימון קודם ברכת המזון.  ואי זו היא ברכת הזימון--אם היו האוכלין משלושה עד עשרה, מברך האחד מהן, ואומר נברך שאכלנו משלו; והכול עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.  [ג] ואחר כך מתחיל, ואומר ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, הזן . . . עד שגומר ארבע הברכות; והן עונין אמן, אחר כל ברכה וברכה.

ג  [ד] היו האוכלין מעשרה ולמעלה, מזמנין בשם.  כיצד--המברך אומר נברך לאלוהינו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומתחיל ברכת המזון.

ד  [ה] הסועד בבית חתנים--משיתחילו להתעסק בצורכי סעודת נישואין ולהכינה, ועד שלושים יום אחר הנישואין--מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו.  ואם היו עשרה--מברך נברך לאלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו, והם עונין ברוך אלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלוהינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ובטובו חיינו.  וכן סעודה שעושין אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין עד שנים עשר חודש, מברך שהשמחה במעונו.

ה  [ו] הכול חייבין בברכת הזימון, כדרך שחייבין בברכת המזון--אפילו כוהנים שאכלו קודשי קודשים בעזרה.  וכן כוהנים וישראליים שאכלו כאחד, ואכלו הכוהנים תרומה וישראל חולין--חייבין בזימון.  נשים ועבדים וקטנים, חייבין בזימון כחיובן בברכת המזון.

ו  [ז] נשים ועבדים וקטנים--אין מזמנין עליהן, אבל מזמנין לעצמן.  ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים, מפני הפריצות--אלא נשים לעצמן, או עבדים לעצמן, או קטנים לעצמן:  ובלבד, שלא יזמנו בשם.  אנדרוגינוס, מזמן למינו; ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים, מפני שהוא ספק.  והטומטום, אינו מזמן כלל.

ז  קטן היודע למי מברכין--מזמנין עליו, ואף על פי שהוא כבן שבע או כבן שמונה; ומצטרף בין למניין שלושה בין למניין עשרה, לזמן עליו.  והנוכרי, אין מזמנין עליו.

ח  אין מזמנין אלא על מי שאכל מכזית פת ומעלה.  שבעה שאכלו פת, ושלושה אכלו עימהן ירק או ציר וכיוצא בזה--מצטרפין לזמן בשם:  והוא, שיהא המברך מאוכלי הפת.  אבל שישה שאכלו פת, וארבעה ירק--אין מצטרפין:  עד שיהיו אוכלי הפת, רוב הניכר.  במה דברים אמורים, בעשרה; אבל בשלושה--צריך שיאכל כל אחד מהן כזית פת, ואחר כך מזמנין.

ט  שניים שאכלו וגמרו מלאכול, ובא שלישי ואכל--אם יכולין לאכול עימו כל שהוא אפילו משאר אוכלין, מצטרף עימהן; וחכם גדול שבמסובין--הוא שמברך לכולן, אף על פי שלא בא אלא באחרונה.

י  שלושה שאכלו כאחד, אינן רשאין ליחלק; וכן ארבעה, וכן חמישה.  שישה, יש להן ליחלק, עד עשרה; עשרה אינן רשאין ליחלק, עד שיהיו עשרים:  שכל זמן שייחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכול, יש להם ליחלק.

יא  שלושה בני אדם שבאו משלוש חבורות של שלושה שלושה, אינן רשאין ליחלק; ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו, רשאין ליחלק, ואינן חייבין בזימון, שכבר זימנו עליהן.  שלושה שישבו לאכול--אף על פי שכל אחד ואחד אוכל משלו, אינן רשאין ליחלק.

יב  שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד--בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו, מצטרפין לזימון אחד; ואם לאו, אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.  ואם יש שמש אחד ביניהם, שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו--מצטרפין לזימון אחד, אף על פי שאין מקצת אלו רואין מקצת אלו:  והוא שישמעו שתיהן, כל דברי המברך בביאור.

יג  שלושה שאכלו, ויצא אחד מהן לשוק--קוראין לו, כדי שיכוון לשמוע מה שהן אומרין, ומזמנין עליו והוא בשוק, ויצא ידי חובתו; ולכשיחזור למקומו, יברך ברכת המזון לעצמו.  אבל עשרה שאכלו, ויצא אחד מהן--אין מזמנין עליו, עד שיחזור ויישב במקומו עימהן.

יד  שלושה שאכלו כאחד, וקדם אחד מהן ובירך לעצמו--מזמנין עליו, ויצאו השניים ידי חובת זימון; והוא לא יצא בזימון זה, שאין זימון למפרע.

טו  שניים שאכלו, כל אחד ואחד מברך לעצמו; ואם היה אחד יודע ואחד אינו יודע, זה שיודע מברך בקול רם, והשני עונה אמן אחר כל ברכה וברכה, ויוצא ידי חובתו.  ובן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואישה מברכת לבעלה, ויוצאין ידי חובתן; אבל אמרו חכמים, תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו.

טז  במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן, בזמן שאכלו ולא שבעו, שהן חייבין לברך מדברי סופרים, ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אישה מידי חובתן; אבל אם אכל ושבע, שנתחייב בברכת המזון מן התורה--אין אישה או קטן או עבד מוציאין אותו מידי חובתו:  שכל החייב בדבר מן התורה--אין מוציאין אותו מידי חובתו, אלא החייב באותו הדבר מן התורה כמותו.

יז  הנכנס אצל אחרים, ומצאן מברכין ברכת הזימון--אם מצא המברך אומר נברך, הוא עונה ברוך ומבורך; ואם מצא האוכלים עונין ברוך שאכלנו, הוא עונה אחריהן אמן.