משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות ברכות

הלכות ברכות פרק ג

א  חמישה מינין הן--החיטין, והשעורין, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון:  הכוסמין, ממין החיטין; ושיבולת שועל והשיפון, ממין השעורין.  וחמשת המינין האלו--כשהן שיבולים, נקראים תבואה בכל מקום; ואחר שדשין וזורין אותן, נקראין דגן; וכשטוחנין את אחד מהן ולשין את קמחו ואופין אותו, נקרא פת.  והפת הנעשית מאחד מהן, היא הנקראת פת בכל מקום, בלא לוויה.

ב  האוכל פת--חייב לברך לפניה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ.  אכל דגן שלוק כמות שהוא--מברך לפניו, בורא פרי האדמה; ולאחריו, בורא נפשות רבות.  אכל קמח--מברך לפניו, שהכול; ולאחריו, בורא נפשות.

ג  קמח של אחד מחמשת המינין, שקלהו ועירבו במים או בשאר משקין--אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה ולעטו--מברך עליו בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה--מברך עליו בתחילה שהכול, ולבסוף בורא נפשות.

ד  קמח של אחד מחמשת המינין שבישלו בקדירה, בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחילקו או כתשו ובישלו בקדירה כגון הריפות וגרש כרמל וכיוצא בהן, וכל זה הוא הנקרא מעשה קדירה, וכן כל תבשיל שעירב בו אחד מחמשת המינין, בין קמח בין פת--בתחילה, מברך עליו בורא מיני מזונות.

ה  במה דברים אמורים, כשהיה אותו המין חשוב אצלו, ולא היה טפילה; אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפילה--אינו מברך אלא על העיקר, ופוטר את הטפילה.  וזה כלל בברכות--כל שהוא עיקר ועימו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, בין שהייתה הטפילה מעורבת עם העיקר, בין שלא הייתה מעורבת.

ו  כיצד היא הטפילה המעורבת:  לפת או כרוב שבישלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו--אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העיקר וקמח זה טפילה:  שכל דבר שמערבין אותו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל--הרי זה טפילה לו; אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת, הרי הוא עיקר.  לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חיטה כדי לדבק, ועושין מהן מיני מתיקה--אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר.

ז  כיצד היא הטפילה שאינה מעורבת:  הרי שצרך לאכול דג מליח, ואכל הפת עימו כדי שלא יזיק המליח גרונו ולשונו--מברך על המליח ופוטר את הפת, מפני שהפת טפילה לו; וכן כל כיוצא בזה.

ח  הפת שפתת אותה פיתים, ובישלה בקדירה או לשה במרק--אם יש בפתיתין כזית, או שניכר שהן פת ולא נשתנת צורתה--מברך עליה בתחילה, המוציא; ואם אין בהן כזית, או שעברה צורת הפת בבישול--מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות.

ט  עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא.  וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפיה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין--אף על פי שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא.

י  אורז שבישלו, או שעשה ממנו פת--בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף בורא נפשות:  ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר, אלא אורז לבדו.  אבל פת דוחן, או פת של שאר מיני קטנייות--בתחילה מברך שהכול, ולבסוף בורא נפשות רבות.

יא  כל שמברכין עליו בתחילה המוציא, מברכין לאחריו ברכת המזון כסדרה ארבע ברכות; וכל שמברכין עליו בתחילה בורא מיני מזונות, מברכין לאחריו ברכה אחת מעין שלוש--חוץ מן האורז.

יב  במה דברים אמורים, שאכל מכזית ולמעלה; אבל האוכל פחות מכזית, בין מן הפת בין משאר אוכלין, והשותה פחות מרביעית, בין מן היין בין משאר משקין--מברך בתחילה ברכה הראויה לאותו המין, ולבסוף אינו מברך כלל.

יג  וזו היא ברכה אחת שמעין שלוש:  ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, על המחיה ועל הכלכלה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו; רחם ה' אלוהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה; ברוך אתה ה', על הארץ ועל המחיה.  ובשבתות וימים טובים, אומר בברכה זו בכללה מעין קדושת היום, כדרך שמזכיר בברכת המזון.