משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות ברכות

הלכות ברכות פרק א

א  מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת--ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י).  ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת--ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו.

ב  ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו.  וכן אם הריח ריח טוב, יברך ואחר כך ייהנה ממנו.  ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך ייהנה; וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה, מעל.  וכן מדברי סופרים, לברך אחר כל מה שיאכל, וכל מה שישתה--והוא שישתה רביעית, והוא שיאכל כזית.  ומטעמת--אינה צריכה ברכה, לא לפניה ולא לאחריה:  עד רביעית.

ג  וכשם שמברכין על ההניה--כך מברכין על כל מצוה ומצוה, ואחר כך יעשה אותה.  וברכות רבות תיקנו חכמים דרך שבח והודיה, ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד, אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה.

ד  נמצאו כל הברכות כולן, שלושה מינין:  ברכות ההניה; וברכות המצוה; וברכות היראה--שהן דרך שבח והודיה ובקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו.

ה  ונוסח כל הברכות, עזרא ובית דינו תיקנום.  ואין ראוי לשנותן, ולא להוסיף על אחת מהן, ולא לגרוע ממנה; וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו אלא טועה.  וכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות, אינה ברכה אלא אם כן הייתה סמוכה לחברתה.

ו  וכל הברכות כולן, נאמרין בכל לשון:  והוא, שיאמר כעניין שתיקנו חכמים; ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה, אפילו בלשון חול, יצא.

ז  כל הברכות כולן, צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא--בין שהוציא בשפתיו, בין שבירך בליבו.

ח  כל הברכות כולן, לא יפסיק בין הברכה ובין דבר שמברכין עליו בדברים אחרים.  ואם הפסיק, צריך לחזור ולברך שנייה; ואם הפסיק בדברים שהן מעניין דבר שמברכין עליו, אינו צריך לברך שנייה.  כיצד:  כגון שבירך על הפת, וקודם שיאכל אמר הביאו מלח, הביאו תבשיל, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה, וכיוצא באלו--אינו צריך לברך; וכן כל כיוצא בזה.

ט  כל הברכות כולן, מותר לטמא לברך אותן, בין שהיה טמא טומאה שהוא יכול לעלות ממנה בו ביום, בין טומאה שאינו יכול לעלות ממנה בו ביום.  ואסור למברך לברך כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו.  במה דברים אמורים, באיש; אבל אישה יושבת ופניה טוחות בקרקע, ומברכת.

י  כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן--חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן.  אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה--כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום--הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן.

יא  כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו--יצא, ואף על פי שלא ענה אמן; וכל העונה אמן אחר המברך, הרי זה כמברך--והוא, שיהיה המברך חייב באותה ברכה.  היה המברך חייב מדברי סופרים, ועונה חייב מן התורה--לא יצא ידי חובתו:  עד שיענה אמן, או ישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמותו.

יב  רבים שנתוועדו לאכול פת, או לשתות יין, ובירך אחד מהן, וענו כולן אמן--הרי אלו מותרין לאכול ולשתות; אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד, אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו--אף על פי שהן אוכלין מכיכר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו.  במה דברים אמורים, בפת ויין בלבד; אבל שאר אוכלים ומשקין, אינן צריכין הסיבה, אלא אם בירך אחד מהן, וענו כולן אמן--הרי אלו אוכלין ושותין, אף על פי שלא נתכוונו להסב כאחד.

יג  כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן--אף על פי שלא שמע הברכה כולה מתחילתה ועד סופה, ואף על פי שאינו חייב באותה ברכה--חייב לענות אמן; ואם היה המברך גוי, או מין, או כותי, או תינוק המתלמד, או שהיה גדול ושינה מטבע הברכה--אין עונין אחריהן אמן.

יד  כל העונה אמן--לא יענה לא אמן חטופה, ולא אמן קטופה, ולא אמן קצרה, ולא אמן ארוכה, אלא בינונית; ולא יגביה קולו, יתר מן המברך.  וכל מי שלא שמע הברכה שהוא חייב בה, לא יענה אמן בכלל העונים.

טו  כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא; והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן.  התינוקות, מלמדין אותן הברכות כתקנן; ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת למידה, הרי זה מותר.  ואין עונין אחריהן אמן; והעונה אחריהן אמן, לא יצא ידי חובתו.

טז  כל העונה אמן אחר ברכותיו, הרי זה מגונה; והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, הרי זה משובח--כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון, ואחר ברכה אחרונה של קרית שמע ערבית.  וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות, עונה בה אמן אחר עצמו.

יז  ולמה יענה אמן בבונה ירושלים, והרי אחריה ברכת הטוב והמטיב--מפני שברכה זו בימי חכמי משנה תיקנוה, וכאילו היא תוספת; אבל סוף עיקר הברכות של מזון, היא בונה ירושלים.  ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם, מפני שהיא סוף ברכות ראשונות.  וכן כל כיוצא בה, מברכות שמברכין אותן תחילה לדבר, כגון ברכות שמברכין לפני קריאת המגילה, והדלקת נר חנוכה--לא יפסיק באמן בין הברכה, ובין הדבר שבירך עליו.

יח  ולמה לא יענה אמן אחר ברכת הפירות וכיוצא בה, מפני שהיא ברכה אחת; ואין עונין אמן אלא אחר ברכה אחרונה, שקדמה אותה ברכה אחרת, או ברכות, כגון ברכות מלך, וברכות כוהן גדול, וכיוצא בהן--להודיע שכבר השלים כל ברכותיו, ולפיכך עונה אמן.

יט  כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה--אינו מברך עליו לא בתחילה, ולא בסוף.  כיצד:  הרי שאכל טבל, ואפילו טבל דדבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא ניטלו כל תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן--אינו מברך; ואין צריך לומר, אם אכל נבילות וטריפות, או שתה יין נסך, וכיוצא בהן.

כ  אבל אם אכל דמאי, אף על פי שאינו ראוי אלא לעניים, או מעשר ראשון שניטלה תרומתו, אף על פי שלא ניטל ממנו חשבון תרומה גדולה והוא שהקדימו בשיבולין, או מעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש--הרי זה מברך תחילה וסוף; וכן כל כיוצא בהן.