משנה תורה לרמב"ם ספר אהבה הלכות ציצית

הלכות ציצית פרק ג

א  כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה--היא כסות שיש לה ארבע כנפיים, או יתר על ארבע; ותהיה מידתה, כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המהלך לבדו בשוק, ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עימו; ותהיה הכסות של צמר או של פשתים, בלבד.

ב  אבל טלית של שאר מינין--כגון בגדי משי, ובגדי צמר גפן, ובגדי צמר גמלים, וצמר ארנבים, ונוצה של עיזים, וכיוצא בהן--אין חייבין במצות ציצית אלא מדברי חכמים, כדי להיזהר במצות ציצית:  והוא שתהיה מרובעת או יתר על ארבע, ויהיה שיעורה כשיעור שאמרנו.  שכל הבגדים האמורים בתורה סתם, אינם אלא צמר ופשתים בלבד.

ג  "על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב,יב)--"ארבע", ולא בעלת שלוש.  אם כן--"ארבע", ולא בעלת חמש:  תלמוד לומר "אשר תכסה בה" (שם), אפילו בעלת חמש או יתר על זה.  ולמה אני מחייב בעלת חמש ופוטר בעלת שלוש, ושתיהן אינן בעלי ארבע כנפות--מפני שיש בכלל חמש, ארבע.  לפיכך כשהוא עושה ציצית לבעלת חמש או שש, אינו עושה אלא לארבע הכנפיים, המרוחקות זו מזו מאותן החמש או השש בלבד, שנאמר "על ארבע כנפות כסותך, אשר תכסה בה".

ד  כסות של בגד, וכנפיה של עור--חייבת; היא של עור, וכנפיה של בגד--פטורה:  שאין הולכין אלא אחר עיקר הכסות.  כסות של שני שותפין--חייבת, שנאמר "על כנפי בגדיהם" (במדבר טו,לח):  לא נאמר "כסותך" (דברים כב,יב), אלא למעט השאולה--שהטלית השאולה, פטורה מן הציצית שלושים יום; מכאן ואילך, חייבת.

ה  כסות של צמר, עושין לבן שלה חוטי צמר, וכסות של פשתן, עושין לבן שלה חוטי פשתן--ממינה.  ושאר בגדים, עושין לבן של כל מין ומין ממינו--כגון חוטי משי לכסות משי, וחוטי נוצה לכסות נוצה.  ואם רצה לעשות לבן של שאר מינים מצמר או מפשתים, עושה:  מפני שהצמר והפשתים פוטרין, בין במינן בין שלא במינן.  ושאר מינין--במינן, פוטרין; שלא במינן, אין פוטרין.

ו  ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן, או חוטי פשתן בכסות של צמר, אף על פי שהוא לבן לבדו, בלא תכלת--בדין הוא שיהא מותר, שהשעטנז מותר לעניין ציצית, שהרי התכלת צמר היא, ומטילין אותה לפשתן.  ומפני מה אין עושין כן--מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם יכול אתה לקיים את שניהם, הרי מוטב; ואם לאו, יבוא עשה וידחה את לא תעשה.  וכאן, אפשר לקיים את שניהם.

ז  כסות של פשתן--אין מטילין בה תכלת, אלא עושה הלבן בלבד של חוטי פשתן:  לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז, אלא גזירה זו מדבריהם, שמא יתכסה בה בלילה שאינו זמן חיוב ציצית, ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה--שחובת הציצית ביום, ולא בלילה, שנאמר "וראיתם אותו" (במדבר טו,לט), בשעת ראייה.  וסומה, חייב בציצית--אף על פי שאינו רואה, אחרים רואין אותו.

ח  מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה, בין בחול בין בשבת, ואף על פי שאינו זמנה, ובלבד שלא יברך; ומאימתיי יברך על הציצית בשחר, משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה.  וכיצד מברך עליה--ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו להתעטף בציצית.  וכל זמן שמתעטף בה ביום, מברך עליה קודם שיתעטף; ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה, מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.

ט  ומותר להיכנס בציצית לבית הכיסא, ולבית המרחץ.  נפסקו לו חוטי לבן, או תכלת--זורקן באשפה, מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה.  ואסור למכור טלית מצוייצת לגוי, עד שיתיר ציצייותיה:  לא מפני שיש בגופה קדושה--אלא שמא יתעטף בה, ויתלווה עימו ישראל, וידמה שהוא ישראל, ויהרגנו.

י  נשים ועבדים וקטנים, פטורין מן הציצית מן התורה; ומדברי חכמים, שכל קטן שיודע להתעטף, חייב בציצית, כדי לחנכו במצוות.  ונשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית, מתעטפים בלא ברכה; וכן שאר מצוות עשה שהנשים פטורות מהן--אם רצו לעשות אותה בלא ברכה, אין ממחין בידן.  טומטום ואנדרוגינוס, חייבין בכולן מספק; לפיכך אין מברכין, אלא עושין בלא ברכה.

יא  [י] היאך חיוב מצות הציצית:  כל אדם שהוא חייב לעשות מצוה זו--אם יתכסה בכסות הראויה לציצית--יטיל לה ציצית, ואחר כך יתכסה בה; ואם נתכסה בה בלא ציצית, הרי ביטל מצות עשה.  אבל הבגדים הראויים לציצית--כל זמן שלא יתכסה בהן אדם, אלא מקופלין ומונחין--פטורין מן הציצית:  שאינה חובת הטלית, אלא חובת האיש שיש לו טלית.

יב  [יא] אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות טלית ולהתעטף בה, כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד, לפטור עצמו ממצוה זו; אלא לעולם ישתדל אדם להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית, כדי שיקיים מצוה זו.  ובשעת התפילה, צריך להיזהר ביותר; וגנאי גדול הוא לתלמיד חכמים, שיתפלל והוא אינו עטוף בציצית.

יג  [יב] לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן, שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'" (במדבר טו,לט).